פסקי דין


אבי טרמין נגד הקאמרי PDF Print E-mail
Written by amit   
Wednesday, 23 March 2011 06:56

 

בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב                             תע"א 6704-06

בפני כב' השופטת אפרת לקסר - 22 מרץ 2011

 

פסק דין

חזקה על ב"כ הנתבעת ונציג ההסתדרות שעד ה-31.3.2011 ידאגו להסדיר סופית את עניינו של התובע ו/או יגיעו להסדר כולל אחר, בעניין נשוא תביעה זו.

לאור דברי ב"כ התובע, בהסתמך על עמדת ב"כ הנתבעת ועמדת ההסתדרות, מתקבלת בקשת התובע והנני מורה על מחיקת התביעה.

אין צו להוצאות.

ניתנה והודעה היום ט"ז אדר ב תשע"א, 22/3/2011, במעמד הנוכחים.

 

אפרת לקסר, שופטת

 

כתב התביעה:

בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב                                                                     תיק עב 6704/06

 

 התובע:                            אבי טרמין, ת.ז. 056724974

                                      

ע"י ב"כ עו"ד עמית גורביץ', מ.ר. 32867

מרח' מקווה ישראל 8ב' חולון 58261

טלפון 5050567, פקס 5050705, נייד 3841138 – 052

                                    

-          נ ג ד –

 

הנתבעת:                         תיאטרון הקאמרי

 

רח' ליאונרדו דה וינצ'י 30

ת.ד. 23097, תל אביב 64369

טלפון 6061900, פקס 6060950

 

 

 

מהות התביעה: הצהרתית

 

 

          כתב תביעה

 

 

מוגשת בזאת תביעת התובע, שחקן הקאמרי מזה 19 שנה, שמועסק במכלול תפקידי המשחק בנתבעת באמצעות חוזים זמניים שנתיים המוארכים משנה בשנה, לסעד הצהרתי לקבלת קביעות בנתבעת, על הזכות הנובעת מקביעות זו שלא להפסיק העסקתו בנתבעת אלא באמצעות המנגנונים הקבועים בהסכם הקיבוצי לפיטורי עובד קבוע.

°

בנוסף, מתבקש כב' ביה"ד ליתן סעד הצהרתי בדבר זכויותיו של התובע להפרשי שכר, הנובעים מאי-עדכון דרגתו, ולתוספות ותק ששולמו בחסר, בניגוד לאמור בהסכם הקיבוצי החל על הנתבעת ואשר אימץ את טבלת השכר של העיתונאים בשירות הציבורי.

 

הצדדים לתביעה

  1. התובע, יליד 1960,  הינו שחקן הנתבעת מאז ינואר 1988 (19 שנה בפועל, ובסה"כ עם צירוף ויתקו בלהקה צבאית – בעל ותק מקצועי של 25 שנה). למד משחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ושיחק עובר להתקשרותו עם הנתבעת בתיאטראות הבימה, החאן, הסימטה ותיאטרון חיפה.

בין היתר שיחק בהצגות "המלך מתיה הראשון", "ריצארד השלישי", "חלום ליל קיץ", "הדיבוק", "אחי גיבורי המעילה", "אמא קוראז'", "הקמצן", "הריון", "הדלפה", "הם כבלו את הפרחים באזיקים", "מהגר עובר ושב", "גורודיש", "ענבי זעם", "חפץ", "רצח", "קרום", "אשכבה", "אטום", "מבקר המדינה", "ריצ'ארד השלישי", "תיקון חצות", "תפילה", "דבר מצחיק קרה", "ראש משוגע", "עוץ לי גוץ לי", "עיר הנפט", "השמיים הם הגבול", "קאוויר והעדשים" ועוד רבות אחרות, וכן בסדרות הטלויזיה "איצ'ה", "מבקר המדינה", "עניין של זמן", "ברני הדינוזאור" ועוד.

בהצגות אלו, שיחק במכלול התפקידים האפשריים: תפקידי בכורה ותפקידי משנה, תפקידים קומיים ותפקידים דרמטיים, הינו לא רק שחקן אלא אף זמר ורקדן (השתתף בין היתר במחזות זמר של הקאמרי). מבחינת נוכחותו הבימתית יכול לגלם מנעד רחב ביותר של תפקידים, החל בקומי (למשל "מבקר המדינה"), דרך שירה וריקוד (למשל "עוץ לי גוץ לי") וכלה בדרמטי (למשל "ריצארד השלישי").

  1. הנתבעת הינה מוסד תיאטרון תל אביבי ציבורי, הממומן בכספי ציבור, ונתון להנהלתם של ה"ה נועם סמל (מנכ"ל) ועמרי ניצן (מנהל אומנותי).

בנתבעת ועד עובדים.

  1. על הצדדים חל "הסכם עבודה קיבוצי של שחקני תיאטרון הקאמרי" שנערך ונחתם ביום 3.1.1994 בין "נאמנות התיאטרון הקאמרי של תל אביב" לבין "ההסתדרות הכללית, האיגוד הארצי של השחקנים והבמאים" ו"ועד שחקני נאמנות התיאטרון הקאמרי של תל אביב".
  2. ההסכם הקיבוצי – מצ"ב כנספח א'.

 

 

א. קביעות מכח משך ההעסקה (19 שנה) ומכח ההסכם הקיבוצי

 

על מוסד הקביעות בנתבעת

  1. בפתח הדברים יאמר דבר על מוסד ה"קביעות" בנתבעת, המוסדר בפרק ה' להסכם הקיבוצי, ועל מהות תביעתו של התובע.
  2. כבר יודגש, כי משמעותה של הקביעות בפועל אצל הנתבעת הינה אך ורק מניעת פיטורי שחקן וחובת הנתבעת להמשיך ולהעסיקו, אף אם יאבד כושרו לשחק. כאמור בפרק ז' להסכם הקיבוצי, בדבר "זכות השחקן לתעסוקה מתאימה" (סעיף 2): "שחקן שהגיע לקביעות ואיבד את כושר עבודתו במקצוע המשחק, כתוצאה מכך לא היה מועסק במשך 18 חודשים תמימים בהצגות, על הבמה, מותר יהיה להנהלת התיאטרון להעסיקו בעבודה הולמת אחרת בתיאטרון".
  3. משכך, בשונה מבעלי חוזה "זמני" שעם פקיעתו מפסיקה הנתבעת את מחוייבותה כלפי העובדים, מחוייבת הנתבעת להמשיך ולהעסיק עובדים "קבועים" אף אם נבצר מהם להמשיך ולשחק.
  4. אמור מעתה, ראשית, כי אין מדובר בזכויות כספיות אשר נילוות לתקן ה"קביעות". בשונה ממוסדות רבים, בהם השירות הציבורי והתקשי"ר, סטטוס של "קביעות" בנתבעת אינו כולל גמול, דירוג, דרגה, תוספות וכו', ואין בהם כדי להטיל על הנתבעת כל חבות כספית חורגת, זולת המשך העסקה ומציאת אלטרנטיבה חלופית אף לשחקן שאיבד כושר עבודתו.
  5. זאת ועוד: העסקת עובד "זמני" אף יכולה לעלות לנתבעת יותר מכפי העסקת עובד "קבוע". שכן, כאמור בפרק ה' הנ"ל לגבי פיצויי פיטורים של עובד זמני, "שחקן שסיים ארבע שנות עבודה בתיאטרון ולא קיבל קביעות... יהיה זכאי לפיצויים מוגדלים של 120% אם יתפטר, או עבודתו תופסק על ידי התיאטרון. אם ימשיך בהסכמת שני הצדדים לעבוד בתיאטרון שנה נוספת או יותר לפי חוזים שנתיים, יהיה זכאי ל-10% נוספים של פיצויים עבור כל שנה נוספת של עבודה עד למקסימום של 200%."
  6. משכך, הסדר ה"זמניות" עשוי להיות אף יקר יותר, בנסיבות מסוימות, בעבור הנתבעת, ואולם למצער פוגעת באינטרסים אחרים של התובע, למשל זכותו לביטחון סוציאלי, לודאות תעסוקתית וזכותו המעין קניינית במקום עבודתו, ועשויה להוות אפליה מחמת גיל, כפי שיפורט בהמשך.
  7. שכן פיטורי עובד "זמני" בגיל מבוגר, אף בפיצוי מוגדל, ספק אם יפצה את התובע – כל תובע שהוא - על אובדן מקום עבודתו בו התפתח והתקדם, מה גם שאין הסכום מפצה במלואו על הפגיעה במוניטין שלו, אובדן הפרשותיו לגמל, ו/או אינו עונה בשיעור מדוייק על יתר זכויותיו הסוציאליות והכספיות.
  8. מאידך ניתן לומר, כי בעוד הפגיעה בתובע – כל תובע - הינה ממשית ווודאית, עם פיטורי עובד "זמני" לאחר שנות תעסוקה רבות, הרי בעבור הנתבעת אין מדובר בחלופה משמעותית, עת יוסב שחקן לעבודה בקופת התיאטרון, בימוי, שיווק, פרסום ו/או כל משימה מנהלתית נוספת בה יוכל להשתלב, אם חו"ח יאבד כושר עבודתו כשחקן, ואך יהא מדובר בדוגמא ציבורית של ערבות הדדית ובטחון סוציאלי בקליטת שחקנים בוגרים והעסקתם במקום בו צמחו וגדלו כל חייהם, אשר כרכו שמם בשם הנתבעת ונתנו את מירב מירצם וכישוריהם לשם קידומם המשותף.
  9. יוער, כי "תקני הקביעות", על פיהם, כאמור בפרק ה' להסכם הקיבוצי, "מספר השחקנים הקבוע לא יעלה על שליש מהמספר הממוצע של השחקנים שהתאטרון מעסיק", הינו דיבר רק מתוכן, לפיו וכאמור לעיל אין משמעות תקציבית לתקני ה"קביעות", וממילא הנתבעת לא חשפה מעולם (אף לא בפני ועד העובדים, כפי שמסרה נציגות הועד לב"כ התובע), כמה שחקנים הינה מעסיקה בפועל, ובאיזה אופן.
  10. יובהר כבר כעת, בפתח הדברים, כי תביעת התובע הינה אך להמשך העסקתו בנתבעת, הן מכח מוסד ה"קביעות", כפי שיתואר; הן מכח השתכללות קביעותו בפועל בנתבעת בשל תקופת עבודתו הממושכת, והן מכח דיני העבודה בדבר איסור הפיטורים שלא כדין (בהעדר סיבה מוצדקת ו/או בהעדר שימוע), בתום 19 שנות עבודה.

 

העסקת התובע 19 שנה בצורה זמנית

  1. התובע מועסק החל מינואר 1988 כשחקן הקמארי. כפי שפורט, במשך 19 שנות העסקתו, עשה את כלל קשת התפקידים האפשריים – תפקידים עיקריים ותפקידי משנה, דמויות בעלות זהויות שונות, קומדיות, טרגדיות וכלל התפקידים האפשריים. בסך הכל שיחק התובע בעשרות הצגות (כמעט ערב ערב בשמונה עשר השנים האחרונות) ובעשרות תפקידים.
  2. החל מיום 1.9.93 מועסק התובע באמצעות "חוזה עבודה לשחקן במשכורת חודשית", שנכרת כל פעם לתקופה של שנה (בתחילה עד ליום 31.8.94), ובו, בין היתר התחייבות של התובע "לשחק בכל תפקיד ובכל מחזה שהקאמרי יטיל עליו, ימלא כל תפקיד שיוטל עליו כאמור לפי מיטב אפשרויותינו, וישתתף בכל החזרות ובכל ההצגות של כל מחזה אשר יהיה לו תפקיד בו" (סעיף 3 להסכם).
  3. הסכם 1993 – מצ"ב כנספח ב'. 
  4. ללמדך, כי התובע התחייב לנתבעת לא לחוזה משימה קצוב או מוגדר, אלא כעובד לכל דבר, והוא השתלב בנתבעת אשר פיקחה עליו, הפעילה אותו ועשתה בו כל שימוש שמצאה לנכון.
  5. אין לומר כי מדובר ב"עובד עונתי", אלא בעובד קבוע (או "זמני" לשיטת הנתבעת), לכל דבר ועניין, לפי שהוא אינו מועסק לפי משימה קצובה, על פי גרמי השמיים, אלא לפי משך זמן קצוב, תחום ושרירותי ובלא קשר לקיומה של עונה כלשהי (יכול שתהא הצגה ממושכת יותר מאשר עונה אחת, ואף בנתבעת אין כלל עונות, וממילא תבקש אז הנתבעת כי התובע ימשיך בעבודתו).
  6. "עונות הנתבעת", בין הראשון לספטמבר ל – 31 באוגוסט כל שנה, אינם תוחמים משכה של הצגה, אלא הינם בעלי משמעות מינהלתית/שיווקית בלבד, לקהל המינויים, שכן הצגות עולות ויורדות כל משך השנה, וללא קשר לקיומה של "עונה". כך יכול שחקן לשחק במספר הצגות במקביל, אשר מועד תחילתן וסיומן כלל אינו קשור ל'עונה' השיווקית. 
  7. במהלך 19 שנות עבודותיו וכעניין שבשגרה הוארך בכל שנה תוקף חוזהו ה"זמני" של התובע. היו שנים בהם כלל לא חתם התובע על הארכת החוזה והארכה זו התבצעה מאליה, בפועל, משלא קיבל כל מכתב פיטורים. מספר פעמים פוטר בפועל מעבודתו, ואולם מיד לאחר מכן (תוך ימים ספורים) קיבל הודעה על המשך העסקתו
    (ופיטוריו אלו מעולם לא ניכנסו לתוקף), וזאת ללא כל הנמקה מחודשת, וממילא בפועל כאמור המשיך לשחק ברציפות וללא כל הפסקה, מזה 18 שנה.  
  8. מכתבי הפסקת העבודה מיום 14.5.02, 12.6.01 – מצ"ב כנספח ג'. 
  9. עולה החשש, כי מכתבי פיטורים אלו, שמעולם לא ניכנסו לתוקף ולא פגעו אף לא ביום ברצף העסקתו של המבקש, נועדו אך להשליט את סמכותה של הנהלת הנתבעת, לפגוע בביטחונם האישי והתעסוקתי של השחקנים, ובכך לחסום, בחוסר תום לב קיצוני, את דרישותיו האפשריות של שחקן לקידום מקצועי ולמימוש זכויותיו, שהרי אם הוא מפחד כי העסקתו תיפסק והוא מועמד לפיטורים, לא יעמוד שחקן שכזה מול המעסיק בדרישות לכל קידום או זכות.
  10. ויודגש, כי בפעמים ש"פוטר", לכאורה בשל סופו המלאכותי של חוזהו ה"זמני" הקצוב, אף אז היה זה לא בשל טענות ו/או ליקויים ו/או חוסר שביעות רצון מעבודתו ומיכולותיו המקצועיות.
  11. כך למשל, במכתב 12.6.01 הנ"ל נכתב כי "הנהלת התאטרון מודה לך מקרה לב על עבודתך הנפלאה בהצגה..."
  12. ויודגש, כי ימים ספורים לאחר פיטורים אלו, תמיד ניתן לתובע מכתב ובו הודעה לקונית כי "הנהלת התיאטרון תודיע לך על מועד החזרות וההצגות הקרובות".
  13. מכתבי "המשך ההעסקה" מהתאריכים 3.10.01, 5.7.03, 25.7.00, 1.9.02, 9.9.02 – מצ"ב כנספח ד'. 
  14. ברי כי התובע לא הגיש מועמדותו באופן יזום, לא ניבחן בשנית ולא עבר כל סינון פנימי, ודובר בנוהג אוטומטי של הארכת העסקתו ה"זמנית" מזה 18 שנה.
  15. הפסיקה לא נתנה ידה ופסלה הכרה בצורות העסקה "זמניות" ממושכות, לפי שתכליתן הינן התנאה בחוסר תום לב על הקביעות, לרבות על הבטחון הסוציאלי של העובד, ודאותו התעסוקתית, והינה אך מנציחה את עליונותו של המעסיק על העובד, אשר לאחר 18 שנות עבודה אינו בלא כל ביטחון לגבי המשך עבודתו.
  16. לעניין זה ראה:
  17. ע"ע 300053/96 אסנת ניתאי נ' בית התפוצות וועד העובדים ליד בית התפוצות, פד"ע ל"ז, 311.
  18. ע"ע 388/99, 389/99 יעקב חסון ואח' נ' משרד הבינוי והשיכון, עבודה ארצי כרך ל"ג (62), 39.
  19. בצורת עבודה מעין זו יש אף אפליה עקיפה מחמת גיל, בניגוד לאמור בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988, וזאת לפי שעובדים מבוגרים הינם נעדרי כל הגנה, חוזיהם ניתנים להתרה באותה קלות בלתי מוסברת ובלתי מנומקת כשל אדם צעיר, וזאת על אף שעיתים יכולותיהם בגיל מבוגר, מחמת גילם, פחותות. אף ברור, למרבה הצער, כי עובד מבוגר כזה לא יצליח להיקלט בשוק התעסוקה, ודאי לא בשוק מצומצם מעסיקים כתיאטראות ישראל ובעבור מקצוע יחודיי כשחקן.
  20. למרבה הצער, ובניגוד לתכלית החקיקה, אכן כיום עיקר שחקני הנתבעת (כ – 70%!) הינם צעירים, וגילם פחות מגיל 40.
  21. בעוד האבחנה בין סטטוס של "זמני" לסטטוס של "קבוע" משרתת את האינטרסים של הנתבעת, האינטרסים של התובע, ככל שחקן, אינם מוגשמים בצורת העסקה זו, שכן סטטוס ה"זמניות" אינו מטיל חובות פחותות על העובד ה"זמני" מאשר על העובד הקבוע. מכלול חובותיהם של העובדים ה"זמניים" זהה לחלוטין לחובותיהם של העובדים הקבועים.
  22. כך, על פי האמור בהוראות ההסכם הקיבוצי (שהוראותיו ינותחו בהמשך), על העובדים – גם אלו שבחוזים זמניים – נאסר משך עבודתם בנתבעת "להימנע למשך תקופת תחולתו של החוזה האישי מביצוע עבודה כלשהי בתיאטרון אחר או בכל הצגה מחוץ להצגות הקאמרי..." (עמוד 10, פרק ו', סעיף ח'). בפועל, פעמים ספורות בלבד במהלך שמונה עשר שנות עבודתו, קיבל התובע אישור לעבודה צדדית נוספת, באופן בו ממילא לא נפגעה עבודתו בנתבעת, לה ניתן מלוא העדיפות, וממילא מדובר באישור שניתן מעת לעת לכלל השחקנים, כולל ה"קבועים".
  23. מהאמור עולה, כי בעוד הנתבעת היא שמחליטה על לוח הזמנים של עבודת התובע, קובעת לו מחויבויותיו המוחלטות כלפי התיאטרון – הרי שהתובע חסר כל זכויות במהלך עבודתו בנתבעת, הוא מנוע מלטפח מומחיותו ושמו במקומות אחרים, לטפח מוניטין ולהתפתח במקומות עבודה אחרים (אשר למצער היו יכולים לקלוט אותו ב"יום סגריר" ועם התרת חוזהו אצל הנתבעת), והינו בעל חובות מוחלטות כאילו היה עובד קבוע.
  24. לעניין חובת העובד להתפתח בעבודתו, לרבות זכותו לביצוע עבודה אישית, קל וחומר במקצועות בהן המוניטין וההכשרה נובעים מעצם העבודה – ראה תב"ע נד / 289 – 3 ד"ר אורלי פרט – המרכז הרפואי שערי צדק.
  25. הנה כי כן, הנתבעת אינה מבחינה, לעניין זכויות וחובות, בין עובד קבוע לעובד זמני, ואף על הנתבע, על אף שנחשב כ"עובד זמני", מוטלות כאמור חובות המאפיינות במהותן עובדים קבועים: אספקת עבודה לא לפי משימה אלא לפי כל שיקול דעת של הנתבעת (פרק ו', סעיף ג'), איסור גורף לכל עבודה אחרת (שם, סעיף ח'), לשתף פעולה בפרסומת ויחסי ציבור של התיאטרון בקשר לכל מחזה (שם, סעיף ה'), וכל זאת, בפועל מבחינתו של התובע, מזה 19 שנה.
  26. לא זאת אלא זאת, שהנתבעת אינה מספקת לעובדיה כל מידע באשר לסיכוייהם וסיכוניהם בסוף כל תקופת חוזה זמני. הודעה חד-צדדית בדבר המשך העסקתם בפועל וחידוש חוזיהם ה"זמני" ניתנת לשחקנים רק לאחר שהותר חוזם ה"זמני" או ערב מועד התרתו.
  27. התובע, כמו יתר שחקני הנתבעת, אינו יודע אם בסוף כל תקופת "זמניות" יוצע לו המשך עבודה (בחוזה "זמני" נוסף), והוא תלויים לחלוטין בהנהלת הנתבעת, אשר בחסדה – תשבצו בהצגה נוספת, וברצותה שלא לעשות כן – לא תעשה זאת. 
  28. כך רק לאחרונה, נאלץ שוב התובע לדחות הצעת עבודה נחשבת מתיאטרון חשוב אחר, שכן לא ידע אם יוארך חוזהו, אם לאו, ובשאיפתו כי חוזהו יוארך – הרי הוא נמנע מלהתקשר, אף בהתקשרות עתידית, עם כל תיאטרון שהוא. בכך הוא מפסיד הזדמנויות משחק חשובות, ועלול לצאת "קרח מכאן ומכאן".
  29. וכך יוצא, ששחקן אהוב, מוכשר ומוערך מזה 19 שנה, כתובע, תלוי כבוגר טרי של בית ספר למשחק בחסדי הנתבעת, וב – 19 שנות עבודתו לא צבר התובע כל זכות שהיא, המבדילה אותו מכל שחקן מתחיל, והוא תלוי, כאילו היה שחקן זוטר שבזוטרים, בהחלטת הנתבעת אם לחדש חוזהו ה"זמני", אם לאו (ואף זאת, בלא כל שקיפות או הנמקה, כפי שיפורט בהמשך).
  30. רק בעקבות שתי פניות ב"כ התובע לנתבעת, מיום 5.2.05 ומיום 16.2.05, נאותה הנתבעת להשיב באופן הססני ובלתי מתחייב לתובע (אף הנתבעת עשתה זאת רק לאחר שני מכתבים), כי "כך או אחרת, בהתחשב במכלול השיקולים המקצועיים ובמלוא הנתונים כפי שהם נכון להיום, ההערכה היא כי מרשך אינו צפוי לקבל מעמד של קביעות בתיאטרון בתקופה הקרובה".
  31. פניות ב"כ התובע ותשובות הנתבעת – מצ"ב כנספח ה'.
  32. ויודגש, כי אף תשובת הנתבעת הנ"ל אינה ברורה די הצורך, ולא רק שאינה מנומקת (כפי שיובהר בהמשך) אלא הינה מעורפלת ואינה משיבה אם בכלל, ואימתי, לאחר 19 שנה, יינתן לתובע מעמד של קביעות, לפי שמדובר רק ב"הערכה"... לגבי "התקופה הקרובה", וכלל לא ברור מהם "מכלול השיקולים המקצועיים" ו"מלוא הנתונים כפי שהם נכון להיום", שכן הנתבעת כבר סיימה העמדת ההצגותיה לשנה הבאה וכן סיימה ליהוק השחקנים. לפיכך, לא ברור מהו אותו "נתון חסר" אשר חסר לה, לנתבעת, על מנת להחליט, וזאת ביחס לשחקן מוכר העובד בשורותיה כבר 19 שנה, ואף נכון למועד הגשת תביעה זו, וערב סיום חוזהו ה"זמני", התובע עדיין לא יודע אם יומשך בהעסקתו, אם לאו!!!

 

העדר שקיפות בהליך המיון והבחירה:

  1. לא רק שהנתבעת נוטלת חירות להעסיק את התובע כעובד "זמני", היא עושה זאת אף בלא כל הנמקה ובלא כל בקרה או פיקוח על שיקול דעתה, לא באשר להמשך העסקתה הממושך ולא באשר לשיקוליה אם לחדש אם לאו את חוזהו של התובע.
  2. בעוד שבהסכם הקיבוצי מוגדרת הסמכות ליתן קביעות ל"הנהלת התיאטרון", בפועל שוקלים זאת שניים בלבד – המנכ"ל, מר נעם סמל, והמנהל האומנותי, מר עומרי ניצן, כסמכויות בלעדיות בלא כל זכות ערעור על החלטתם (בהעדר הנמקות אף אין כנגד מה לערער!).
  3. על אף שההסכם הקיבוצי מגדיר את החובה ליתן קביעות בפרוצודורה משפטית (אשר עליה ידובר), ואשר אף היא אינה מתקיימת, ההסכם הקיבוצי מגדיר את הליך מתן הקביעות בקיומו של דיון, אשר לגביו נקבע: "...הדיון יערך לא מאוחר מחודשיים לפני תום ארבע שנות העבודה".
  4. לתובע לא ידוע על קיומם של דיונים כאמור, בה נשקלת מועמדות שחקן, מועלות בה טענות וטענות שכנגד ומישהו יכול לבוחנם או לפקח עליהם מהבחינה המקצועית.
  5. הנתבעת הינה גוף ציבורי, המתוקצב מכספי ציבור. משכך, מוטלות על הנתבעת חובות מתחום המשפט המינהלי לשקיפות ההליכים, לרבות עריכת שימוע, כולל שימוע משני, רישום פרוטוקולים של ישיבותיה, הנמקות באשר להחלטותיה וכו'. שכן, לא רק מדובר בשיבוץ עתידי אלא, לעיתים מדובר בהפסקת עבודה בפועל, היינו – בפיטורים. ברי כי פיטורים צריכים להערך לא רק מסיבה מוצדקת ורלוונטית, אלא אף לאחר קיומו של שימוע, בהשתתפות ועד השחקנים, וכפי שיפורט באשר לחובותיו.
  6. על השקיפות הנידרשת ממוסד ציבורי – נפסק אך כעת בבית הדין הארצי לעבודה, מפי כב' הנשיא אדלר, בהקשרם של שני מרצים שביקשו מאוניברסיטת בר אילן לגלות מסמכיהם הנוגעים לקבלת קביעות במוסד, כי –

"הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי זכותו של אדם לעיין במסמכי הרשות במידע הנוגע לו עצמו... זכות העיון וזכות הטיעון הינם למעשה מקשה אחת, אף לשם קיומה של ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות, לרבות החלטה על הפסקת עבודתו של עובד. חובת גילוי מוגברת כמעסיקה, מתוקף יחסי האמון, ההגינות ותום הלב החלים על הצדדים ליחסי העבודה, המחייבים שקיפות ההליכים...בקיומה של חובה זו מוגשם אינטרס ראשון במעלה, של המתדיינים ושל הציבור כאחד, לגילוי האמת והסרת חשש מפני החלטה שרירותית של הרשות"

(ע"ע 1185/04 , אוניברסיטת בר-אילן נ' ד"ר צמח קיסר וד"ר חיים שטרן (ניתן ביום

24.3.05), פיסקאות 20,21.

  1. אם החלטות מתקבלות בנתבעת ללא משוא פנים, על פי עקרון השוויון המחייב רשות ציבורית, וללא כל שיקול זר מכל סוג שהוא, מה טעם מסתירה הנתבעת נימוקיה, ומדוע לא מקיימת כל דיון?
  2. שכן בפועל, החלטות אלו מתקבלות בהסתודדות פנימית, בלא לחשוף את שיקול הדעת נוכח תוכנית העבודה, מצב השחקנים בשוק, התקציב השנתי וכו'.
  3. ביטוי לכוחנותה של הנתבעת, ולחוסר הוודאות המקצועית הקיומית בה מתפקדים שחקני הנתבעת, מצא ביטויו בכתבה עיתונאית בה מחו שחקנים נוספים על אופי עיסוקם הבלתי יציב, ועל שרירות ההחלטות המתקבלות על ידי אדם אחד – מר עומרי ניצן.
  4. כתבת "ידיעות אחרונות" מיום 11.2.05 – מצ"ב ויסומן כנספח ו'.
  5. אף פניות ב"כ התובע במכתביו לנתבעת לחשיפת שיקוליה (נספח ה' לכתב תביעה זה), הושבו ריקם, באשר הסתבר כי אין לא פרוטוקולים ולא הנמקות. אף בכך מפירה הנתבעת את חובת ההנמקה אשר רשות ציבורית מחוייבת בה במענה לפניית אזרח, לא כל שכן – ביחס לעובדה הנאמן והמסור.

 

מעמד הועד:

  1. מעמדו של ועד העובדים מוסדר בהסכם הקיבוצי, כאמור בפרק י', סעיף 3 להסכם הקיבוצי: "הנהלת התיאטרון מכירה בועד השחקנים כנציגות, אשר איתה תנהל מו"מ בכל העניינים הנוגעים לשחקנים, הן אלה הנובעים מתוך הסכם זה והן אלה שיתעוררו מתוך העבודה בתיאטרון".
  2. לעניין הקביעות (פרק ה' להסכם הקיבוצי), מוטלת חובה על ועד העובדים להגיש להנהלת הנתבעת "בקשה לדיון על ידי ועד השחקנים", כאמור בפרק ה' להסכם הקיבוצי.
  3. משכך, לא רק ה"ההנהלה", אלא אף הועד חייב להיות שותף להליך הבחירה, הן כמציע, הן כמתדיין והן כסמכות בעת פיטורים.
  4. על חובת הנהלה להיוועץ עם ועד עובדים בעת פיטורים – ראה פס"ד עס"ק 1003/01, ההסתדרות נ' אי.סי.איי טלקום בע"מ, פד"ע לו, 289.
  5. כאמור בפס"ד הנ"ל:

"מכח עקרון תום הלב יש חובת היוועצות גם אם חוק, הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי לא קובעים זאת." (שם, עמ' 305).

  1. אין מדובר בסמכות שבבחירה, אלא בחובתו של הועד הן כלפי עובדי הנתבעת והן כלפי ההנהלה. משמוטלת בדין חובה משפטית על גוף, אין הוא יכול לוותר על זכותו זו.
  2. מזה שנים רבות, המליץ ועד העובדים באופן מפורש בפני ההנהלה על מתן קביעות לתובע.
  3. כאמור במכתב המנהל האדמינסרטיבי מר אורי לוי, מיום 9.3.95, "ועד השחקנים העלה את נושא הקביעות בישיבה עם ההנהלה".
  4. אף בפגישה עם ב"כ התובע, ציינו אנשי הועד מספר פעמים בהם העלו את שמו של התובע כמועמד לקביעות.
  5. ואולם אין כל דיון מסודר, או מו"מ על "שם כנגד שם", אלא שיחה פתוחה וחופשית, בהם הועד אומר את שמותיו, וה"ה סמל וניצן מחליטים את החלטותיהם, בלא הנמקה.
  6. ויודגש, כי סמכות הועד הינה לא רק להציע קביעות, אלא אף להתדיין על מושאי הקביעות כאמור.
  7. זאת ועוד: הועד פועל ב"כובע" נוסף, אשר אינו מוגדר בהסכם הקיבוצי ואולם נובע ממשפט העבודה, במפעלי נציגות וכאמור בפסיקה, והינו התרת חוזיהם של עובדים מפוטרים, בהליך שימוע טרם פיטורים. הליך שימוע כזה, לא רק שלא נעשה בנוכחות הועד, הרי אינו נעשה כלל וכלל.
  8. אמור מעתה: שמו של התובע הועלה על ידי הועד כמועמדם לקביעות, לא נידון על ידי ההנהלה באופן בו שיקוליהם ניתנים לבחינה או לערעור, וספק אם ואיך נידון בכלל.
  9. בשונה מעב' ת"א עב' 7226/03,  רביב גזית נ' אוניברסיטת תל אביב, עבודה אזורי ט"ז 514, ניתן ביום 9.3.04, אשר הנתבעת מסתמכת עליו בתשובתה לב"כ התובע מיום 3.3.05, הרי בעניינו החל הן התובע והן ועד העובדים הליך הקביעות, ופנה לנתבעת בעניין זה (בפס"ד רביב גזית הנ"ל לא נעשה כן).
  10. סירוב הנתבעת מיום 9.3.95 לפניית התובע לקבלת קביעות – מצ"ב כנספח ו'1.

 

על יחודו של מקצוע השחקן:

  1. יובהר ויודגש, כי ידוע לתובע כי ענף המשחק והבימה שונה במהותו ממקומות עבודה אחרים, "רגילים". צרכי התיאטרון משתנים, סוגי ההצגות, טעם הקהל, רפרטואר הדמויות הדורשות ליהוק – ואולם התובע שיחק בכלל התפקידים מזה 19 שנה. עצם העסקתו הכה-ממושכת, מקימה על הנתבעת השתק ומניעות מלטעון כי יכולותיו הספציפיות של התובע אינן מספקות לשם ליהוק עתידי לכל תפקיד שהוא.
  2. דווקא יחודו של מקצוע השחקן, מחייב משנה זהירות של הנתבעת לשם שמירה על מעמדו של התובע.
  3. ראשית, מיעוט התיאטראות בארץ, יוצרים מעין מונופול תעסוקתי, בו למכתחילה המעסיק הינו החזק, בעוד התובע, כיתר השחקנים, הינם ה"חלשים". תכליתו של משפט העבודה הינו הגנה על העובד, לשם איזון הכוח בינו לבין המעסיק, שלו נתונה הזכות הקניינית. לא בכדי הכירה הפסיקה בזכותו המעין-קניינית של עובד במקום עבודתו.  היכן שהעובד חלש באופן מוחלט, נוכח שליטת המעסיקים בשוק זה, ביכולתם להכתיב את טעם הקהל, לקדם ולהעלות שחקנים (וגם ל"מחקם" מהתודעה הציבורית ומשוק התעסוקה), יש לתת לזכויותיו של העובד משנה תוקף.
  4. שנית, יחודו של מקצוע המשחק. כפי שכבר נפסק בפס"ד אורלי פרט הנ"ל, ככל שמקצועו של עובד ייחודי יותר ונדיר יותר, יש ליתן משנה תוקף לאיסור הפגיעה בו. המצב בישראל הינו של ריבוי שחקנים, ומיעוט מקומות עבודה. שחקנים שאינם נקלטים במקומות עבודה, "נמחקים" מהמפה, ונאלצים, על אף כישוריהם, לפנות, למרבה הצער, לתחומי עיסוק אחרים. לנתבעת חלק חשוב בעיצוב מפת השחקנים בישראל. אי מתן הגנה לתובע, על זכותו הקניינית לעבוד במקצוע אותו למד ובו בחר להתמחות ולהצליח, יפגע בזכותו החוקתית.

 

 

 

 

על מעמדו האישי של התובע בנתבעת:

  1. התובע, כאמור, עובד בנתבעת מזה 19 שנה (ובעל ותק של 26 שנה בתחום, כולל לצורך דירוגו המקצועי). העסקתו הכה-ממושכת, מלמדת באופן מוחלט על יכולתו לבצע את כלל קשת התפקידים, ואת שביעות רצונה של ההנהלה מיכולותיו המקצועיות.
  2. עצם עבודתו הממושכת מקנה לתובע זכות ל"קביעות" בתאטרון, על מובנה המהותי – הזכות שלא להיות מפוטר.
  3. אף על מובנה המשפטי "הצר", כהגדרת "קבוע" לפי ההסכם הקיבוצי, קמה לתובע זכות מהותית לקבלת הקביעות, הן מכח עבודתו הממושכת, הן בהעדר שיקולים אחרים להתרת חוזהו, ועל פי חובת השוויון החלה על מעסיק ציבורי.
  4. בשנים האחרונות מונו מספר שחקנים כ"קבועים", כולם שחקנים אשר ויתקם בנתבעת נמוך משמעותית מזה של התובע (כך השחקנית גב' קרן מור ששיחקה בתיאטרון כחמש שנים בלבד, אשר קיבלה קביעות בלא כל התייעצות עם הועד!!!!; שחקנית אחרת, גב' שרה פון-שוורצה קיבלה קביעות לפני כשנתיים לאחר כשש שנות משחק בלבד!).
  5. ראוי כי משכך, יעבור נטל ההוכחה למעסיק לחשוף את שיקוליו, וזאת לאור החשש לפגיעה בעקרון השוויון.
  6. שכן קיים חשש כי הנתבעת, משיקוליה, נוהגת "איפה ואיפה" בין התובע לבין שחקנים אחרים, וזאת בלא שיוכל התובע לראות כל סיבה לכך, ודאי לא בשים לב לעובדה כי בפועל ממשיכה הנתבעת להאריך חוזהו ה"זמני".
  7. אף במענה לפנייתו המפורשת קיבל ב"כ התובע (במכתב הנתבעת מיום 5.2.05, נספח ה' להלן), מאת הנתבעת את התשובה הקלישאתית הבאה: "כישורים ויכולת משחק אינם פונקציה של משך ההעסקה, ובהתאם משך ההעסקה אינו בהכרח מעיד על יכולות מקצועיות שנבחנות בעת ששוקלים מתן קביעות לשחקן, שמשמעותה – שחקן התיאטרון "לכל החיים", זכות שניתנת לראויים ביותר".
  8. ואם זו תשובה שקיבל התובע לאחר פניה באמצעות עו"ד, שווה בנפשכם על התשובות שהיה מקבל לו היה פונה באופן עצמאי! הרי התובע לא קיבל מעולם כל מענה לפניותיו בנושא קביעותו, וכאמור – לא כל הנמקה.
  9. הציבור הרחב אינו מבדיל כלל בין "קבועים" לבין "לא קבועים", כך שאין בסטטוס הקביעות משום להבדיל בין שחקנים ברמות שונות, שכן גם כיום, לאחר 18 שנות משחק, קהל הצופים רואה בתובע כ"קבוע" בקאמרי ושמו של התובע, בהיותו אהוב על ידי קהל הצופים, מושך קהל רב לקופת הכרטיסים כבר כיום.
  10. לא זאת אלא זאת, כי הנתבעת שוקלת בימים אלו על מתן קביעות לעובד, שהינו קרוב לגיל הפרישה אך בשנים ספורות (ועבד בנתבעת תקופה קצרה מאשר התובע). בכך, ובחוסר תום לב, מנסה הנתבעת להציע לשחקן זה לוותר על פיצויי פיטוריו המוגדלים, ואך לקלטו כעובד שלא ישחק, וטענתה כי מדובר ב"זכות לכל החיים" אכן עשויה, למרבה הצער, להתחוור כאמת.
  11. משכך, מוסד הקביעות בנתבעת הינו אך ורק מוסד סוציאלי, שמחייב את הנתבעת דווקא להעסיק שחקנים שלא יכולים לשחק עוד. משכך, מה עניין של "עבודה לכל החיים", באשר דווקא הקבועים עלולים לסיים את הקריירה שלהם מחוץ לבמה, בתפקידי מינהלה בנתבעת, בעוד ה"זמניים" הם-הם השחקנים לכל החיים!

 

חוסר תום הלב של הנתבעת בהליכים המשפטיים עובר להגשת כתב תביעה שני זה

ואי עמידתה בהסכם הפשרה שבין הצדדים

  1. ביום 5.5.05 הוגשה לראשונה לכב' ביה"ד תביעת התובע בעניין זה, בעילות ובסעדים כפי שמנויים בכתב התביעה הנוכחי.
  2. לאחר הגשת התביעה, חוזה עבודתו של התובע לא הוארך והוא קיבל הודעת פיטורים מעבודתו, עוד לפני קיומו של שימוע בעניינו.
  3. בתיק התקיימו הליכים מקדמיים ויום לפני ישיבת קדם המשפט (שנועד ליום 6.9.05), פנתה הנתבעת לתובע בהבטחה כי תדון בענייניו בחיוב, וזאת לאחר קיום שימוע בעניינו (עד כה, טרם התקבל פרוטוקול שימוע זה).
  4. הסכם הפשרה מיום 5.9.05 – מצ"ב כנספח ה'1.
  5. לפי הסכם הפשרה (סעיף 11), יועסק התובע בנתבעת שנתיים נוספות (עד ליום 31.8.07).
  6. לפי הסכם הפשרה, (סעיף 17), "לאחר כחצי שנה ממועד חתימת הסכם זה תובא לדיון בקשתו של השחקן לקבל מעמד של קביעות בתיאטרון." בסעיף 15 נכתב כי העניין יישקל בתום לב.
  7. עוד הוסכם (סעיף 19), כי עניין הקידום בדרגה והקביעות ידונו לפי הוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים.
  8. כאמור בהסכם הפשרה, נועד התובע להיות משובץ בהצגות רבות, ובהן – נתניה, עוץ לי גוץ לי, עיר הנפט, אשכבה.
  9. בפועל אכן שיחק התובע במהלך השנה האחרונה ב____________ וקצר שבחים רבים, בהם בפני קהלים בחו"ל. הנה כי כן, ברצותה מוצאת הנתבעת לתובע תפקידים בהצגותיה.
  10. ואולם, על אף התחייבותה בהסכם הפשרה, בעטיין מחק התובע תביעתו הקודמת, הודיעה במהלך מאי 2006 (על אף התאריך הנקוב במכתב – 2.1.06) הנתבעת לתובע, כי נידחו בקשותיו לקביעות ולדרגה.
  11. הודעת הנתבעת ממאי 2006 – מצ"ב כנספח ה1א.
  12. אף כאן, לא ברור איזה מין דיון התקיים בעניינו של התובע, אם בכלל, כיצד שותף הועד, איזה עמדה נקט, כיצד ניתן לעיין בפרוטוקולים וכו', והכל, בין היתר, לפי שלא ניתנה לתובע זכות שימוע בפני הועדה המחליטה בעניינו.
  13. הנתבעת, ברצונה "לטרטר" את התובע, שבה והשיבה אותו לנקודת המוצא, בהעדר קביעות ודרגה, והביאה אותו להגיש תביעתו זו, על היבטיה העקרוניים, בשנית, לאחר שנעתר לבקשת הנתבעת למחוק את תביעתו הקודמת.
  14. פניות ב"כ התובע לנתבעת משנת 2006 בבקשה לבירור באשר למעמדו של התובע- מצ"ב כנספח ה'2.
  15. יתרה מזאת: לפי סעיף 4 להסכם הפשרה, התחייבה הנתבעת לא רק לדון בקביעותו ודרגתו של התובע, אלא אף להעסיקו בפועל, ולספק לו מלאכה מקצועית (כאמור בסעיף 4 להסכם הפשרה: "הקאמרי מקבל בזה את השחקן על מנת שישחק בקאמרי והשחקן מקבל בזה על עצמו לשחק בקאמרי").
  16. כלומר: התובע הושב לעבודתו, לאחר הפסקת עבודתו הקודמת, על מנת לשחק בהצגות הנתבעת, באשר זוהי מלאכתו ומיומנותו.
  17. על אף האמור, במכתבה ממאי 2006 (נספח ה1א), הודיעה הנתבעת לתובע, באופן חד-צדדי, כי "...בין היתר נאמר למרשך כי הוא אינו משוב בהפקות של העונה הבאה, לאור החלטת הבמאים..."
  18. זאת, על אף שבידי הנתבעת לספק מלאכה לתובע, ובהם המשך עבודה במחזות שהוא ממילא משתתף בהם!!!!
  19. הנה כי כן, התובע הושב לעבודתו על מנת שימחק תביעתו הקודמת בעניין זה, ואולם בטריק ציני וחסר תום לב של הנתבעת, באשר לא רק נידחו בקשותיו לקביעות ולדרגה, בלא כל הליך מסודר, אלא אף בפועל הנתבעת קלטה אותו שוב לשורותיה שלא על מנת לספק לו עבודה (יתרה מכן: תוך הפסקת עבודתו בפועל במחזות בהם הינו משתתף על אף חיוניותו למחזות אלו!!!)
  20. בין לבין, במהלך התקופה בה היתה אמורה הנתבעת לשקול בתום לב ובהליך ראוי מתן קביעות לתובע, במהלך השנה האחרונה ולאחר מחיקת תביעתו הקודמת בעניין, בחרה הנתבעת ליתן קביעות לשחקנית בעלת ותק של ארבע שנים בנתבעת, אולה שצ'ור.
  21. מכתב ב"כ התובע לנתבעת מיום 26.12.05 בעניין זה – מצ"ב כנספח ה2א.

 

סיכום

  1. העסקת התובע באמצעות חוזים "זמניים" במשך 19 שנה, הינה בלתי סבירה, נוגדת את חובת תום הלב, גורמת לו נזקים כספיים ומקצועיים, פוגעת בחובת השוויון ובזכויותיו כעובד ותיק ומוערך.
  2. התובע זכאי להיקלט בנתבעת כעובד קבוע, וזאת הן מעצם הותק המקצועי שצבר, והן מכח המנגנון האמור בהסכם הקיבוצי.
  3. לחלופי חילופין, התרת חוזה עבודתו ה"זמני" של התובע כמוה כפיטורים, ועליה להעשות כדין – מנימוק רלוונטי ואחר שימוע כדין, ותוך אימוץ הלכות הפיטורים לגבי עובד "קבוע".

 

ב. הפרשי דרגות ושכר

  1. כאמור בפרק ד' להסכם הקיבוצי, סעיף 2, "טבלת השכר וכל התשלומים הניגזרים ממנה תותאם לטבלת השכר של העיתונאים בשירות הציבורי".
  2. כיום חל על התובע "הסכם העסקה זמני במשכורת חודשית" מיום 28.5.03.
  3. הסכם העסקתו ה"זמני" הנוכחי של התובע – מצ"ב כנספח ז'.
  4. התובע מחזיק מאז ינואר 2002 , וכאמור בחוזה "זמני" זה (סעיף 4.1), בדרגה 43+.
  5. קודם לכך, הועלה בחצי דרגה בשנת 1998.
  6. שכרו של התובע כיום עומד על שכר יסוד של 4,988 ₪, ותוספת ותק של 1408 ₪, לפי ותק של 25 שנה (כולל להקה צבאית).
  7. תלוש שכרו של התובע לחודש מרס 2005 – מצ"ב כנספח ח'.
  8. שכר זה אינו תואם את האמור בטבלת השכר לעיתונאים בשירות הציבורי משנת 1999, לא לגבי הותק המתבקש ולא לגבי הדרגה.
  9. העתקת שיטת השכר של העיתונאים בשירות הציבורי לנתבעת, מחייבת העתקת עקרונות מתח הדרגה, שכן אחרת יהיה הסכם זה מעוקר מכל תוכן, באשר ההנהלה תוכל, על דעת עצמה ובלא כל הנמקה או צידוק, להצמיד לתפקיד מסויים דרגה אחת ולא אחרת, וכן להשהות שחקן בדרגתו שנים רבות.
  10. אף כאן, הנתבעת נוהגת בניגוד לחובת השיוויון ותום הלב, לפי ששחקנים צעירים מהתובע (הגב' קרן מור) כבר קיבלו דרגה הגבוהה ממנו;
  11. לתובע התגלה רק כעת (במהלך הכנת כתב תביעה זה) כי לפני כשנתיים קיבלו שחקנים אחרים קידום בדרגה, בעוד הוא לא קיבל זאת.
  12. בכך מפרה הנתבעת את חובת השיוויון החלה על מעסיק ציבורי, אשר לא רק אינה מתחייבת להמשך העסקתו בעתיד אלא אף מפלה את שכרו בהווה ובעבר, ואף זאת בלא כל הנמקה.
  13. התובע מעולם לא קיבל כל הנמקה לדבר קידומו בדרגה, על אף פניותיו החוזרות.
  14. פניות התובע לקבלת דרגה כלל לא נענו על ידי הנתבעת, ואם נענו – נענו בלקוניות ובלא הנמקה.
  15. פניות התובע מתאריכים 17.11.99, 25.7.99, 10.11.96 – מצ"ב כנספח ט'. 
  16. לאור האמור, מתבקש כב' ביה"ד להצהיר על זכאותו של התובע לדרגה 46, ותשלומה הרטרואקטיבי מאז התקיימות מתח הדרגות המתאים, בכפוף לסולמות הקידום לעיתונאים בשירות הציבורי.

 

 

ג. הסעדים הנדרשים

  1. כב' ביה"ד מתבקש ליתן סעד הצהרתי המחייב את הנתבעת ליתן לתובע קביעות, הן מכח משך עבודתו הממושך והן כאמור בהסכם הקיבוצי.
  2. כב' ביה"ד מתבקש ליתן סעד הצהרתי על פיו התרת חוזהו ה"זמני" של התובע אינה כדין.
  3. כמו כן, מתבקש כב' ביה"ד ליתן צו המורה לנתבעת לחשוף את פרוטוקולי הדיון הנוגעים לקביעותו של התובע.
  4. ביה"ד מתבקש להורות לנתבעת לשלם שכרו של התובע ומכאן ואילך ורטרואקטיבית לפי דרגה 46 וכתוספת הוותק לשחקן עם 25 שנות ותק.
  5.  
  6. 5129371
  7. 54678313כב' ביה"ד מתבקש להורות לנתבעת לשבץ את התובע למחזות אף בשנת 2006, בעודו עובד הנתבעת מכח חוזהו ה"קצוב", כאמור בסעיף 4 ל"הסכם הפשרה" מיום 5.9.05, ומכח הנוהג וההתנהגות.
  8. כמו כן, מתבקש כב' ביה"ד להשית על הנתבעת הוצאות משפט ראליות בצירוף שכ"ט ראלי.

 

 

_______________________________

       עמית גורביץ', עו"ד

             ב"כ התובע

 
מימד PDF Print E-mail
Written by amit   
Tuesday, 04 January 2011 17:26

 

בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

תע"א 11391-06 ע' נגד אולפני מימד (אם.טי.וי.אס בע"מ)

בפני כב' השופטת ורדה סמט

ניתן ביום 24.5.2010

ב"כ התובע: עו"ד יוסף ברוך

ב"כ הנתבעת: עו"ד עמית גורביץ'

 

פסק דין

 

1. עניינה של התובענה בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעת וכפועל יוצא זכאות התובע לזכויות הנתבעות בכתב התביעה: פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, פידיון חופשה, דמי הבראה והחזר נסיעה.

2. בכתב ההגנה נטען כי התובע סיפק לנתבעת שירותי צילום כקבלן עצמאי; מעמדו הפורמלי של התובע שונה מספר פעמים מ"עצמאי" ל"עובד", וזאת על פי בקשתו של התובע ובהתאם לצרכיו בין היתר משיקולי מיסוי, ואולם בפועל במשך כל תקופת ההתקשרות בין הצדדין המשיך התובע לספק שירותיו לנתבעת כעצמאי; לחלופין, באם יקבע כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים - התמורה ששולמה לתובע בגין שירותיו עלתה בשיעורה על שיעור על שכרו של עובד שכיר כך שהנתבעת לא נותרה חייבת לתובע תשלומים כלשהו בגין זכויותיו; התובע לא פוטר מעבודתו, אלא הפסיק ביוזמתו לספק שירותיו לנתבעת; חלק ממרכיבי התביעה של התובע התיישנו; הנתבעת רשאית לקזז מכל סכום שייפסק לתובע את התשלומים ששולמו לו ביתר בשל מעמדו כקבלן עצמאי.

3. הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהיר.

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של גב' כוכי מלחי, סמנכ"ל כספים בנתבעת (להלן: "גב' מלחי") ותצהיר של מר יוסי סטרוגו, מנכ"ל הנתבעת (להלן: "מר סטרוגו").

דיון והכרעה

4. הנתבעת הינה חברה בע"מ המפעילה אולפני צילום של תוכניות טלויזיה.

5. התובע, צלם טלויזיה במקצועו, ביצע עבור הנתבעת עבודות צילום טלויזיה מחודש 3/95 ועד חודש 10/06.

6. שכרו של התובע חושב בהתאם לפירוט עבדות שבוצעו על ידי התובע מידי חודש (נספח א' לתצהיר גב' מלחי) על פי תעריף יומי אשר עמד על 155$ ליום עבודה (10 שעות) בשנת עבודתו האחרונה.

מתחילת ההתקשרות בין הצדדים ועד לחודש 4/99 שולמה לתובע התמורה כנגד חשבוניות מס (נספח ג' לתצהיר התובע), כאשר התובע נשא בעצמו בתשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי.

החל מחודש 5/99 שולם שכרו של התובע בהתאם לתלושי שכר שהונפקו לו על ידי הנתבעת.

7. במהלך תקופת ההתקשרות בין הצדדים סיפק התובע שירותי צילום טלויזיה לגופים נוספים, מלבד הנתבעת, בכפוף למחלוקת בין הצדדים בשאלת היקפן וסוגן של העבודות שביצע התובע עבור הגופים הנוספים.

לשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים

8. לשאלה האם היחסים בין השניים הינם יחסי עובד מעביד או יחסי "קבלן עצמאי-מזמין עבודה", קיימת חשיבות מכרעת בתחום משפט העבודה, שכן רק "עובד" נהנה מהגנת חוקי המגן ומהזכויות הסוציאליות המעונקות מכח משפט העבודה, ולפיכך רק יחסי עובד-מעביד באים בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה.

כבר נפסק:

"היותו של אדם עובד הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים, אלא נקבע מבחינה משפטית עפ"י נסיבות המקרה כהוויתן' וכי "הקובע הוא מהות היחסית שנוצרה הלכה למעשה", שכן סטטוס אין יוצרים בהסכם ואין מבטלים בהסכם, וכשם שאין לוותר או להתנות על זכויות במפורש, כן אין לוותר על אותן זכויות על ידי כך שהצדדים יכנו את היחסים בכינוי כל שהוא השולל היותו של אחד "עובד" והשני "מעביד" (ע"ע 283/99 שמעון ברק נגד הקריות בע"מ ואח', פד"ע לה 641; דב"ע נב/ 3-254 פריץ נגד מפעל הפיס, פד"ע כו 391; דב"ע לו/3-48 יהושוע גינצבורג נ' ניסן השקעות וסוכנויות בע"מ פד"ע ח 151).

כן נפסקף

"בקביעה אם נתקיימו יחסי עובד ומעביד יש לייחס משקל רב לכוונת הצדדים, היינו לכוונתם להתקשרות בדין, אך צריך שלאותה כוונה יהיה ביטוי, ועל כוונת הצדדים - שני הצדדים - יש ללמוד מביטויים חיצוניים שניתנו..." (דב"ע לט/3-112 שמואל ז'בורובסקי נגד אגודת בית הכנסת הגדול על שם גיבורי ישראל, פד"ע יא 309).

המבחן המקובל כיום לשם בחינת מעמדו של אדם כ"עובד" הוא "המבחן המעורב" אשר במרכזו עומד "מבחן ההשתלבות" הבוחן את מידת השתלבותו של "העובד"במפעלו של "המעסיק". כמו כן, מתייחס בית הדין למבחני עזר נוספים, כגון: שאלת קיומו של קשר אישי בין הצדדים, מבחן הפיקוח, הכח לשכור ולפטר עובד, מקום העבודה, מי מספק את כלי העבודה, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה ותשלומים לביטוח הלאומי.

יישומו של "מבחן ההשתלבות" נעשה בשני פנים: הפן החיובי והפן השלילי

הפן החיובי - קובע כתנאי להשתלבות במפעל קיומו של מפעל יצרני לשירותים, או אחר, שניתן להשתלב בו, כאשר הפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל, ושהמבצע את העבודה מהווה חלק אינטגרלי מהמערך האירגוני הרגיל של המפעל, ועל כן אינו "גורם חיצוני" ועבודתו אינה "רק נלוות לו" ואינה מיועדת להשלים את פעולת המפעל (דב"ע לד/3-9 עוזר אדמון נ' מדינת ישראל, פד"ע ה 169).

בפן השלילי - נבחן שהאדם בו מדובר אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני (דב"ע לא/3-27 עיריית נתניה נגד דוד בירגר, פד"ע ג 177; מ. גולדברג "עובד ומעביד - תמונת מצב", עיוני משפט יז 19,30).

אין חולק כי מתכונת עבודתו של התובע (בין כ"עובד" ובין כ"קבלן עצמאי") לא השתנתה במשך כל תקופת ההתקשרות בין הצדדים, שכן לטענת שני הצדדים לא חל כל שינוי במעמדו של התובע גם כאשר הנתבעת החלה להנפיק לו תלושי שכר. לפיכך בחינת מעמדו של התובע הינה ביחס לכל התקופה בה ביצע עבודות צילום עבור הנתבעת.

להלן נבחן את מהות היחסים בין הצדדים בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה.

9. תפקידו של התובע כצלם היה ללא ספק חיוני בפעילותה השוטפת של הנתבעת, שכן עבודות הצילום מהוות נדבך מהותי בהליך הפקת תוכניות וסדרות טלויזיה, המהוות את ה"תוצרת" המרכזית של הנתבעת.

בחקירתו הנגדית איר התובע כי החל לספק שירותי צילום לגורמים שונים עוד לפני התקשרותו עם הנתבעת (עמ' 6, שורה 12 לפרוטוקול), וכי היה רשום כעצמאי במס הכנסה במשך כל תקופת ההתקשרות עם הנתבעת (סעיף 4 לפרוטוקול).

לטענת התובע, לא סיפק שירותי צילום טלויזיה לאולפנים נוספים, המתחרים לנתבעת, אולם אין חולק כי התובע סיפק שירותיו כצלם גם לגופים אחרים, לרבות מפיקים וגופי שידור (סעיף 8 לפרוטוקול). כך עולה בין היתר מהעדר הרצף בחשבוניות שהוצאו על ידי התובע לנתבעת (נספח ג לתצהיר התובע).

טענת התובע כי שירותי הצילום שסיפק לגופים אחרים שאינם הנתבעת, היו רק למשימות ENG, היינו צילומי חוץ לאירוע חד פעמי, ולא צילומי אולפן כפי שביצע עבור הנתבעת, וכי הנתבעת אסרה עליו ליתן שירותי צילום לאולפנים נוספים, לא הוכחה. התובע לא הציג כל מסמך מטעם הנתבעת המעיד על איסור שכזה ואף לא העיד כל גורם מטעמו לתמיכה בטענתו.

מחומר הראיות עולה כי בתקופה הרלוונטית התובע ניהל תיק כעצמאי ואף סיפק שירותי צילום לגופים נוספים מלבד הנתבעת. מבחינת היקף העבודה מרבית עבודות הצילום נאכן נעשו על ידי התובע עבור הנתבעת, אך זאת לא בשל הגבלות שהוטלו עליו על ידי הנתבעת להתקשר עם גורמים נוספים, אלא בהתאם לשיקוליו הוא (עמוד 14 לפרוטוקול).

ניהול עסק עצמאי על ידי התובע מהווה סממן להיותו ספק שירותים עצמאי, ואולם אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לשלול באופן מוחלט קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעת. זאת בפרט נוכח העובדה כי, כפי שעולה מחומר הראיות, התובע לא נשא בסיכוני רווח והפסד בהתקשרותו עם הנתבעת. התובע ביצע את משימות הצילום עבור הנתבעת בהתאם להזדמנותיה וקיבל תשלום קבוע עבור ימי הצילומים, בהתאם לתעריף שהוסכם בין הצדדים.

לפיכך יש לבחון את אופי ההתקשרות בין הצדדים גם על פי מבחני העזר הנוספים.

10. מעדותה של גב' מלחי עולה כי שיבוץ התובע לימי צילום בשירות הנתבעת נעשו על ידי גורמים בנתבעת, כאשר התובע הוזמן טלפונית לימי צילום בהתאם לצרכי הנתבעת ולאחר שאישר הגעתו שובץ לעבודות צילום באותו יום.

התובע אמנם לא החתים שעון נוכחות, אולם מדי חודש הוגש על ידו דו"ח עבודה לחודש (נספח א' לתצהיר גב' מלחי) ובו פירוט של ימי העבודה, ובהתאם לפירוט זה שולם שכרו על ידי הנתבעת.

במהלך עבודתו כצלם היה התובע כפוף להוראותיהם של מפיקים ו/או במאים מטעם הנתבעת. לעניין זה אין נפקות לטענת הנתבעת כי המפיקים והבמאים היו לרוב קבלנים עצמאיים אשר סיפקו שירותיהם לנתבעת, שכן גם אם נקבל את טענת הנתבעת לעניין זה - לא יכול להיות חולק כי פעולות הבימוי וההפקה נעשו על ידי הגורמים השונים בעבור הנתבעת ובשמה.

מהאמור לעיל עולה כי הנתבעת פיקחה על עבודת הצילום שביצע עבורה התובע.

11. אין חולק כי כלי העבודה סופקו לתובע על ידי הנתבעת, כאשר גם סממן זה מצביע על קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. עם זאת מן הראוי לציין כי התובע אישר בחקירתו הנגדית כי אין ברשותו את הציוד הנדרש לצורך ביצוע עבודות הצילום וכי בכל מקרה שסיפק שירותים בתעשיית הצילום, לרבות כקבלן עצמאי, עשה שימוש בציודיו של המזמינים את שירותיו.

12. שכרו של התובע שולם תחילה כנגד חשבוניות מס שהוצאו על ידו, ולאחר מכן החל מחודש 5/99 הונפקו לו על ידי הנתבעת תלושי שכר.

הלכה פסוקה היא כי צורת תשלום השכר, לרבות רישום כעצמאי ברשויות המס ובביטוח הלאומי, אין בה כשלעצמה כדי לקבוע את מהות היחסים. עם זאת, מאפיינים אלו הם מבין הסממנים הרלוונטים הנשקלים לעניין קביעת מעמדו של אדם כ"עובד" או כ"עצמאי" (ר' בג"צ מור נגד בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4), 79).

בענייננו נטען על ידי כל אחד מהצדדים כי אופן תשלום השכר לתובע אינו מעיד על אופן ההתקשרות בינהם, כאשר לטענת התובע גם בתקופה שקיבל את שכרו כנגד חשבוניות מס היה למעשה שכיר בנתבעת ואילו לטענת הנתבעת, גם בתקופה שהונפקו לתובע תלושי שכר - המשיך לספק את שירותיו כקבלן עצמאי. הצדדים חלוקים בשאלה מי קבע את מעמדו של התובע כעובד או כעצמאי, כאשר לטענת התובע המעמד של "פרילנס" נכפה עליו על ידי הנתבעת, ורק בחודש 5/99 הסכימה הנתבעת לקלוט אותו כעובד, ואילו לטענת הנתבעת התובע הוא זה שביקש מספר פעמים לשנות את מעמדו בהתאם לצרכיו.

בנסיבות העניין אין לייחס משקל רב לאופן בו שולם שכרו של התובע, כאשר ברור הוא כי בחלק מתקופת ההתקשרות רישומו של התובע כ"עובד" או כ"עצמאי" לא שיקף את מעמדו בפועל.

עם זאת לא ניתן להתעלם מכך שהנתבעת, לאחר כ-4 שנות התקשרות בינה לבין התובע, בהן שולם שכרו כנגד חשבונית, החלה להנפיק לתובע תלושי שכר ודיווחה עליו כעובד שכיר, כמפורט בטפסי 106 (נספח ב' לכתב התביעה). בנסיבות אלה הנטל להוכיח כי בניגוד לדיווחים שמסרה, מעמדו של התובע נותר כשל קבלן עצמאי, מוטל על הנתבעת. נטל זה לא הורם בענייננו, כאשר טענת הנתבעת לפיה התובע ביקש לקבל תלושי שכר כשכיר מבלי לשנות את מעמדו, אינה נתמכת בראייה כלשהי. התובע אישר כי הנתבעת החלה להנפיק תלושי שכר על פי בקשתו, אולם לטענתו ביקש להיקלט בפועל כעובד שכיר. מכאן כי לכל הפחות בתקופה בה הונפקו לתובע תלושי שכר יש לראותו כעובד של הנתבעת ולא כקבלן עצמאי.

13. בענייננו לא הוכח כי שכרו של התובע היה שכר גבוה ביחס לצלמים שכירים. הנתבעת לא הציגה תלושי שכר של צלמים שכירים המועסקים אצלה, על מנת לתמוך בטענה זו. בשנת עבודתו האחרונה עמד שכרו של התובע על סך של 150$ (כ-660 ש"ח) ליום עבודה בין עשר שעות, ואין המדובר בשכר גבוה באופן מיוחד, כאשר הנתבעת מודה כי התובע הינו איש מקצוע, המוכר בענף (ר' עדותה של גב' מלחי בעמוד 22 לפרוטוקול).

אין חולק כי גם כאשר הנתבעת החלה להנפיק לתובע תלושי שכר, הרי שבפועל לא חל שינוי בשכרו של התובע.

העובדה כי שכרו החודשי של התובע לא היה קבוע, אלא השתנה בהתאם לימי עבודתו בפועל, אינה מצביעה בהכרח על היותו של התובע קבלן עצמאי, שכן עובדים לא מעטים משתכרים על בסיס שכר שעתי ו/או יומי.

14. גם בבחינת הקשר האישי נוטה הכף לקיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. מחומר הראיות עולה כי התובע ביצע את עבודות הצילום באופן אישי ולא יכול היה להציב עובד אחר במקומו. גם לגרסת הנתבעת, כאשר התובע לא אישר את שיבוצו ליום צילומים מסויים, דאגה הנתבעת בעצמה לשבץ במקומו צלם אחר (עמ' 22 לפרוטוקול), והתובע לא היה צריך לדאוג לו למחליף. כך גם בימים בהם נעדר התובע מפאת מחלה. מכאן כי התחייבותו של התובע לא היתה לעצם ביצוע העבודה, ללא קשר לזהות המבצע, אלא היה עליו לבצע את עבודות הצילום עבור הנתבעת באופן אישי, כמקובל בהתקשרות בין עובד למעסיק, המבוססת על קשר אישי וישיר בין הצדדים.

15. מיישום המבחנים שבפסיקה על נסיבות המקרה שבפנינו, וממכלול הסממנים הרלוונטים לצורך קביעת מהות היחסים בין הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעת במשך כל תקופת ההתקשרות בינהם.

אשר לנסיבות הפסקת העבודה

16. לטענת התובע פוטר מעבודתו על ידי הנתבעת בחודש 10/06, כאשר הנתבעת חדלה מלשבץ אותו לימי צילום. לטענת הנתבעת, ההתקשרות בין הצדדים הופסקה ביוזמת התובע, אשר בשנת עבודתו האחרונה הקטין כמעט לאפס את היקף השירותים שסיפק לנתבעת וסירב יותר ויותר להזמנות הנתבעת לימי צילום ואף הרבה לבטל את השיבוצים ברגע האחרון. בשל חוסר ההיענות של התובע להזמנותיה הפסיקה הנתבעת להיזדקק לשירותיו.

הנטל להוכחת פיטורים מוטל על התובע הטוען לכך.

17. אין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה העובדה כי הנתבעת הפסיקה לשבצו לעבודה מעידה בהכרח על פיטוריו. אל מול חובת המעסיק לספק לעובד את מלוא זכויותיו על פי דין, עומדת חובת העובד להתייצב לעבודתו. בנסיבות בהן העובד נמנע מלמלא את חובתו ומפסיק להתייצב לעבודתו ללא סיבה מוצדקת, אין לדרוש מהמעסיק כי ימשיך להעסיקו וניתן לראות בהתנהגות העובד כהתפטרות. לפיכך אם תברר גירסת הנתבעת כנכונה - הרי שאין לראות בהפסקת השיבוצים של התובע לימי צילום כפיטורים.

18. התובע סומך את טענתו בדבר פיטוריו על ידי הנתבעת על המכתב ששלח בא כוחו אל מר סטרוגו ביום 20.6.06 (נספח א' לכתב התביעה) בו העלה טענות בדבר צמצומים בהיקף עבודתו על ידי הנתבעת. למעט מכתב זה, לא הוצגו ראיות לתמיכה בטענות התובע בדבר הפסקת עבודתו על ידי הנתבעת.

לא הוכח כי מכתב זה התקבל על ידי מר סטרוגו, כעולה מחקירתו הנגדית (עמ' 29 לפרוטוקול).

זאת ועוד, על פי המכתב ב"כ התובע למעשה מודיע לנתבעת על התפטרותו "בדין מפוטר" באם לא תיענה הנתבעת לדרישותיו. עובדה זו מחזקת דווקא את גירסת הנתבעת לפיה התובע הוא שהפסיק להיענות להזמנות הנתבעת לביצוע העבודות.

19. בחקירתו הנגדית כאשר נשאל התובע האם נכון שלו הדבר היה תלוי בנתבעת, היה ממשיך לשרת אותה עד היום, השיב על כך בחיוב (עמ' 11 לפרוטוקול). עדותו זו של התובע אינה מתיישבת עם גרסתו בדבר פיטוריו על ידי הנתבעת.

20. בנסיבות המתוארות, לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח כי עבודתו בנתבעת הופסקה ביוזמתה.

משלא הוכח כי פוטר נידחת התביעה לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

לשאלת זכאות התובע לדמי הבראה

21. אין חולק כי לתובע לא שולמו דמי הבראה במשך כל תקופת העבודה בשירות הנתבעת. לפיכך, בהתאם לתעריף יום הבראה שהיה בתוקף בתקופה הרלוונטית, זכאי התובע לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, בסך של 4,298 ש"ח.

לשאלת זכאות התובע לפידיון חופשה

22. אין חולק כי התובע לא קיבל ימי חופשה בתשלום במשך כל תקופת העבודה בנתבעת ולא שולם לו פידיון חופשה עם סיום עבודתו, וזאת בין היתר נוכח המחלוקת בין הצדדים בשאלת מהות היחסים בינהם.

משקבענו כי התובע היה עובד הנתבעת, ובכפוף לתקופת ההתיישנות, זכאי התובע לפידיון חופשה בגין ימי החופשה שלא ניצל בשנת עבודתו האחרונה (2006) וכן בגין ימי חופשה שנצברו לזכותו בשלוש השנים שקדמו לשנה השוטפת, ובסך הכל לפידיון של 78 ימי חופשה.

על פי תלושי השכר (נספח ג' לכתב התביעה) שכרו היומי הממוצע של התובע בסעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951, עומד על 222 ש"ח.

לפיכך זכאי התובע לפידיון חופשה של 17,316 ש"ח.

לשאלת זכאות התובע להחזר הוצאות נסיעה

23. החזר הוצאות נסיעה משולם לעובד בעד הסכומים שהוציא בפועל עבור הנסיעות לעבודה וממנה. על כל עובד התובע ממעבידו החזר הוצאות נסיעה להוכיח כי נדרש בפועל להוצאות נסיעה מהעבודה וממנה. בענייננו התובע לא הציג כל פירוט של הסכומים שנדרש להוציא כביכול כהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, למעט טענה כללית כי נסע ברכבו הפרטי מרחק של כ-22 קילומטרים. כעולה מחומר הראיות, מתכונת עבודתו של התובע לא היתה קבועה ויומיומית, ולעיתים ביצע התובע את עבודתו מחוץ לאולפני הנתבעת. התובע לא הציג ראיה כלשהי ממנה ניתן ללמוד על עלות הנסיעות במסגרת עבודתו בנתבעת.

בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע אלו סכומים הוציא התובע בגין נסיעות במסגרת עבודתו, ומשכך נידחת התביעה ברכיב זה.

סוף דבר

24. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדקלמן:

א. סך של 4,298 ש"ח בגין דמי הבראה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.11.2006 ועד התשלום בפועל.

ב. סך של 17,316 ש"ח בגין פידיון חופשה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.11.2006 ועד התשלום בפועל.

25. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 1,500 ש"ח ובשכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום.

ניתן היום, י"א בסיון תש"ע, 24 במאי 2010, בהעדר הצדדים.

ורדה סמט - שופטת;

אריה המר - נציג עובדים;

נחמיה חי-ציון - נציג מעסיקים.

 

  

(על פסק דין זה הוגש ערעור התובע לביה"ד הארצי לעבודה לקבלת מלוא פיצויי פיטוריו - ע"ע 23653-07-10. הסתיים בפשרה לפני ביה"ד הארצי לפיו תשלם מימד לתובע/המערער עוד 40,000 ש"ח)

Last Updated on Monday, 21 November 2011 09:05
 
וינברג ארצי PDF Print E-mail
Written by amit   
Tuesday, 04 January 2011 17:18

 

 

 

בית הדין הארצי לעבודה

 

 

עע 000618/06

23/12/2007עע 000651/06

 

 

נילי וינברג 

המערערת בעע 618/06

המשיבה בעע 651/06 

-

 

זהבה מזרחי

המערערת בעע 651/06

המשיבה בעע 618/06

 

 

בפני: השופטת נילי ארד,   השופט שמואל צור, השופטת ורדה וירט-ליבנה

          נציג עובדים, מר שלום חבשוש,    נציג מעבידים, מר דורון טמיר

                   

בשם נילי וינברג:  עו"ד גיא וינברג

בשם זהבה מזרחי: עו"ד עמית גורביץ

 

 

פסק דין

השופטת נילי ארד

 

1.   עניין לנו במערכת יחסים עכורה שהתפתחה בין מעסיקה לעובדת משק בית לאחר כתשע שנות עבודה. לפי העולה מחומר הראיות ומטיעוני הצדדים, קצה נפשן של השתיים זו בזו, וכל אחת מהן ביקשה לגרום לאחרת להביא את יחסי העבודה לכלל סיום, ולהטות בכך לכיוונה את כף החיובים והזכויות, לרבות תשלום פיצויי פיטורים ותשלומים אחרים.

משבאה מחלוקת זו בפני בית הדין האזורי בתל אביב (השופט יצחק לובוצקי ונציגי הציבור מר כהן ומר מאור; עב' 1928/02, דמ 2335/02) קיבל את מרבית רכיבי תביעתה של גב' זהבה מזרחי, למעט תביעתה לתשלום פיצויי פיטורים, ודחה את התביעה שכנגד שהגישה גב' נילי וינברג (להלן גם: המעסיקה). כנגד פסיקתו זו מכוונים שני הערעורים שלפנינו.

 

הרקע

2.   גב' זהבה מזרחי (להלן גם: העובדת) הועסקה כמנהלת משק בית בביתה של גב' נילי וינברג כתשע שנים, מיום 15.4.93 ועד לסיום העבודה ביום 12.2.02.

 

3.   בתאריך 11.2.02 הגישה העובדת לבית הדין האזורי, בעצמה ובכתב ידה, על פני טופס כתב תביעה "תביעה לתשלום פיצויי פיטורים" בו ציינה כך: "לא פוטרתי ולא התפטרתי ואני ממשיכה לעבוד רגיל"; "לא  פוטרתי ולא התפטרתי הסיבה לבקשת הפיצויים אך ורק בלבד הרעת תנאי עבודה. מצ"ב פירוט הרעת תנאי עבודה + אישורים רפואיים" ; "התביעה: (א) הלנת שכר של 1,048 ש"ח חודש ינואר; (ב) הרעת תנאי עבודה".      

במכתב שצירפה לטופס כתב התביעה, פירטה העובדת את "הרעת התנאים" תוך שטענה כי המעסיקה פעלה כדי "למרר" את חייה ולהעמיסה בעבודה וכי פעולת המעסיקה "נעשו במכוון על מנת לגרום לי  לעזוב לאחר – 9 שנות עבודה את מקום עבודתי ללא פיצויים. נוכח הנסיבות האלה האימון שלי בגב' נילי וינברג לא קיים יותר. ואני מבקשת  מכבוד בית המשפט ליפתור אותי מעונשה של זו. ולחיב אותה לתת לי... פצויים של 9 שנות עבודתי בביתה" (כך במקור – נ.א.).                 

 

באותו יום 11.2.02 הוסיפה העובדת והגישה כתב תביעה שני - לתשלום שכר עבודה. בתביעתה זו לתשלום הפרשי שכר בסכום של 1,048 ש"ח והוצאות משפט, טענה העובדת, כי המעסיקה דחתה בקשתה לתשלום הפרשי שכר, ואמרה לה: "בגלל שלא הרמת את הטלפון החלטתי להוריד לך ימי עבודה כל פעם שלא תרימי את הטלפון בשבילי לא באת לעבודה. גם אם תעבדי כל החודש לא תקבלי משכורת".

 

4.   למחרת הגשת שתי התביעות הללו הגיעה גב' מזרחי לעבודה אצל המעסיקה, אולם נחבלה בגבה ושוּלחה לביתה. פגיעתה זו הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי.

העובדת שהתה בביתה בחופשת מחלה. כשביקשה לחזור לעבודה בתחילת חודש אפריל 2002, הוברר לה כי המנעול הוחלף וכי עבודתה אינה רצויה עוד. כך, שלמעשה, הסתיימו יחסי ההעסקה בין השתיים ביום שלמחרת הגשת התביעות לבית הדין האזורי, בתאריך 12.2.02.

 

5.   המעסיקה מצידה, הגישה לבית הדין האזורי תביעה שכנגד לתביעותיה של העובדת - לתשלום 84,334.22 ש"ח, בעילות הכוללות תשלומי יתר ששילמה לעובדת ותשלומים ששילמה למבשלת, למכבסה ולכוח אדם חלופי, עקב היעדרותה הממושכת של גב' מזרחי מעבודתה.

 

                                    פסק הדין של בית הדין האזורי

 

התקבלה בחלקה תביעת העובדת

6.    בית הדין האזורי בחן את נסיבות הפסקת העבודה והגיע למסקנה, כי העובדת לא הוכיחה מעשה פיטורים ברור "לא כזה פורמאלי ולא כזה הנלמד מהתנהגות בפועל.... ולא סיפקה הסברים משכנעים לאי הגעתה לעבודה לאחר תאונת העבודה שהתרחשה לטענתה ... גם אם לא ניתן לקבוע פוזיטיבית קיומה של 'זניחת עבודה' מצידה של התובעת, נסיבות סיום עבודתה אינן ברורות דיין". זאת, משנמצא כי למחרת הגשת התביעה לפיצויי פיטורים שבה לעבודתה כאילו "עולם כמנהגו נוהג"; בית הדין הוסיף וקבע, כי העובדת לא הצליחה לבסס טענתה להרעת תנאים מוחשית, ואף לא הוכח כי ניתנה למעסיקה שהות לתקן את ההרעה הנטענת, גם לא עובר להתפטרות; כמו כן, לא הוכח קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין הרעת התנאים הנטענת.

אי לכך, נדחתה התביעה לפיצויי פיטורים, תוך שנקבע כי "המסד העובדתי עליו מבססת התובעת את תביעתה זו לפיצויי פיטורים אינו ברור דיו וכולל סתירות מסוימות, ואין בו כדי לבסס עילת תביעה כאמור לא מן ההיבט של פיטורים המזכים בפיצויי פיטורים, ולא מההיבט של התפטרות בדין מפוטר".

      התקבלה תביעת העובדת לרכיבים אלה: דמי הבראה; פדיון דמי חופשה; תשלום הפרשי שכר חודש ינואר בסך 1,048 ש"ח; תשלום שכר עבודה ליום 12.2.02 בסך 142 ש"ח.

     

נדחתה התביעה שכנגד של המעסיקה

7.   נדחו טענות הקיזוז שהעלתה המעסיקה, לרבות תביעתה לחיוב העובדת בתשלומים ששילמה למבשלת, למכבסה ולכוח אדם חלופי. לעניין אחרון זה, נפסק, שככל שהמעסיקה לא הייתה מרוצה מעבודתה של גב' מזרחי, יכולה הייתה לפטר אותה, מבלי לשאת "בתשלומים כפולים" לנותני שירותים אחרים, כטענתה. ומכל מקום אין המעסיקה יכולה לחייב את העובדת בגין תשלום להעסקת עובדים חלופיים בתקופת היעדרות העובדת מעבודתה.

משלא הוכחה טענת המעסיקה לירידה בתפוקת עבודתה של גב' מזרחי, נדחתה התביעה לתשלום שכר ביתר לעובדת, מאפריל 2000 עד פברואר 2002; נדחתה תביעת המעסיקה לפיצוי בגין עוגמת נפש ופגיעה בשם טוב, משנמצא כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק פיצוי, ונוכח העובדה ש"מערכת היחסים בין הצדדים 'התעכרה' בשלהי ההתקשרות" ביניהם; כאשר בידי המעסיקה היה "לשים קץ וסוף להתנהגות הפוגענית, כטענתה, מצידה של התובעת שהיתה עובדת שלה ולא להמשיך לספוג, כך לטענתה, משך כשנתיים הערות פוגעות ומעליבות". 

בית הדין חייב את המעסיקה לשלם לעובדת הוצאות משפט בסך  3500 ש"ח.

 

        הערעורים

 

8.   ערעורה של גב' מזרחי (עע 651/06) כוון בעיקרו כנגד דחיית תביעתה לפיצויי פיטורים תוך שטענה כך: קיזוז הסכום של סכום של 1,048 ש"ח משכרה באופן חד צדדי מהווה הרעת תנאים המזכה בפיצויי פיטורים, במיוחד נוכח העובדה ש"לאחר מועד הקיזוז לא שבה העובדת לעבודתה"; הדין לא מטיל חובה על העובד להתריע נוכח הרעת תנאים "ברגע שהופחת שכרו בשיעור כה משמעותי" ו"במצב של אי תשלום שכר אין חובה במתן ההתראה ו/או הודעה מוקדמת"; המעסיקה נהגה בניגוד להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 "בהטילה על העובדת קנס כספי (!) בלתי מוסכם,  לא מוכח, מקומם ופסול ובהפחיתה חד-צדדית את שכר עבודתה בגין חשדות שווא"; בהעדר ייצוג משפטי וייעוץ יש לראות בטופס התביעה שהגישה יום לאחר ההפחתה בשכרה - כמכתב התרעה; העובדת התריעה על הרעת תנאים משלמחרת הגשת התביעה הגיעה עם טופס התביעה למעסיקה ו"במקרה של  אי תשלום שכר – אין לצפות  מהעובד כי  ימשיך בעבודתו".

לחלופין טענה, כי פוטרה באפריל 2002 משסירבה המעסיקה לחדש העסקתה. לחלופי חלופין, הוסיפה וטענה, כי היא זכאית לפיצויי פיטורים על פי הוראת סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, נוכח מצבה הבריאותי הלקוי; בנדון זה, טענה, כי לא זנחה את עבודתה, וכי משהוכרה תאונת העבודה שאירעה לה "ברי כי אין לצפות כי תשוב לעבודתה".

 

9.   המעסיקה תמכה במסקנת בית הדין האזורי לפיה אין העובדת זכאית לפיצויי פיטורים והוסיפה וציינה כי לא ניתנה לה התראה למחרת הגשת התביעה ולא ניתנה לה הזדמנות לשקול טענות העובדת.

 

על כך הוסיפה והגישה ערעור (עע 618/06) על כל הרכיבים שנפסקו לזכות העובדת ועל דחיית תביעתה שכנגד. עיקר טענתה הייתה בכך שתפוקתה בפועל של העובדת, בין אפריל 2000 לפברואר 2002, עמדה על 30% בלבד, ובהתאם יש לכמת ולהפחית את התשלומים להם היא זכאית, בגין שכר, דמי ההבראה, ופדיון ימי חופשה.

הוסיפה המעסיקה וחזרה על תביעתה להחזר תשלומי יתר ששילמה לעובדת בגין תפקודה הלקוי והיעדרויותיה הרבות, וביקשה לחייב את העובדת על תשלומים ששילמה לעובדים אחרים שהעסיקה תחת העובדת. כמו כן, חזרה על טענותיה בדבר התרשלות העובדת בתפקידה ודרשה להשית עליה פיצויים בגין עוגמת נפש שגרמה למעסיקה.

 

העובדת בתגובתה לערעור זה, תמכה בקביעותיו של בית הדין האזורי בכל הנוגע לחיוב המעסיקה בדמי הבראה בפדיון ימי חופשה ובתשלום הפרשי שכר ודחיית כלל טענות המעסיקה בתביעתה הנגדית.

 

                                                         הכרעה

ערעורה של העובדת

10. העובדת התפטרה מעבודתה אצל המעסיקה. מכלול נסיבות המקרה, עליהן עמדנו לעיל, מעלה כי העובדת היא זו שיזמה הבאת יחסי העבודה לכלל סיום. על כך למדים אנו, מכתבי הטענות שהגישה לבית הדין האזורי ומעדותה בפניו. כך, בתשובה לשאלת בית הדין, על צירוף המקרים המוזר שבהתפטרותה והגעתה לעבודה למחרת היום ומחלתה בעקבות התאונה שהתמשכה על פני חודש וחצי, השיבה כך: "פקידה בבית הדין שאינני יודעת את שמה יעצה לי  להגיש תביעה לפיצויי פיטורים, בגלל הרעת תנאי עבודה תבעתי פיצויי פיטורים ואז הגעתי לעבודה ומעדתי, קרתה לי תאונת עבודה" [פרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי לעבודה מיום  7.10.03, עמ' 3].

נמצא, כי העובדת הייתה מודעת להשלכות התביעה להרעת תנאים, בעת הגשת התביעה לפיצויי פיטורים. דבר העולה גם מדבריה במכתב שצירפה לכתב התביעה, לפיהם, בהעדר יחסי אמון בינה לבין המעסיקה, ביקשה מבית הדין כי יפטור אותה  "מעונשה של זו" - היא המעסיקה.

      בנסיבות אלה, יש לראות בהגשת התביעה כוונה ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים, לסיים את יחסי העבודה ולקבל פיצוי פיטורים מהמעסיקה.

 

11. אין לקבל את טענתה החלופית של העובדת, בדבר זכאותה לפיצויי פיטורים בשל מצב בריאות לקוי. זאת משלא התמלאו התנאים המצטברים שבסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963  (להלן : חוק פיצויי פיטורים). [בסוגיה זו ראו: עע 1214/02 ישראל שיטרית – סטופ אש בע"מ, פד"ע לח 838]. מה גם שבפועל, נבעה התפטרותה של העובדת מהרעת תנאים ולא ממצב בריאות לקוי. 

 

12.בענייננו הוברר, כי חלה הרעת תנאים אובייקטיבית בהעסקתה של העובדת. ביטוי לכך נמצא, בניכוי המשמעותי שניכתה המעסיקה באורח חד-צדדי משכר העובדת ומזכויותיה. העובדת מצידה לא העמידה את המעסיקה על טרונייתה כנגד הרעת התנאים, או על כוונתה להתפטר ולתבוע פיצויי פיטורים עקב הרעת התנאים. כפי שאישרה בעדותה: "לשאלתך – בכתב התביעה טענתי להרעת תנאים. לא נתתי התרעה לנתבעת לגבי הרעת תנאים" [פרוטוקול מיום 12.1.05, עמ' 12].

אכן, כלל נקוט הוא בפסיקתנו כי "מוטלת חובה על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו  להתפטר בגלל הרעה מוחשית בתנאי העבודה, כך שתהא למעביד  הזדמנות לעשות תיקון המצב" [דב"ע מח/ 3-174, מט/ 3-60 טלסיס בע"ממיכאל רוגל, פד"ע כ עמ' 421; דב"ע לה/ 15-3 בן צור דרויאנוב בע"מ - רוסקיס; עד"מ 21/03 חברת השמירה בע"מ - גל מילר, עבודה ארצי, כרך לג(92), 44;  עע 198/03, עע 197/03 פרי שר אסייג - חנה גורן הפקות בע"מ, ניתן ביום 16.6.05].

כך דרך כלל. אולם, בנסיבות העניין השתכנענו, כי טיעוניה של המעסיקה מעידים על כך שהמקרה שלפנינו הוא ממין המקרים החריגים ויוצאי הדופן בהם "הסיכוי שההרעה המוחשית בתנאי העבודה תבוטל הוא מזערי" ועל כן "... לא מוטלת על העובד חובת להתרות בפני המעסיק על כוונתו להתפטר"    [עע 1218/02 Xue Bin – חברת א. דורי,  חברה לעבודות הנדסיים בע"מ, פד"ע לח 650, 706;  דב"ע נו/288-3 רשת מעונות מרגלית - כהן עליזה].

 

קביעתנו זו נסמכת, כאמור, על עמדתה של המעסיקה כלפי העובדת, כפי שבאה לידי ביטוי בטיעוניה בתביעה שכנגד שהגישה בבית הדין האזורי, ובטיעוניה בערעור כנגד החיובים שהושתו עליה בפסיקתו של בית הדין האזורי.  המעסיקה אישרה שלא שילמה לעובדת מלוא שכרה. וזאת מן הטעם שהעובדת "התבטלה ממלאכתה, לא בצעה עבודתה, ואת העבודה שבצעה – בצעה באופן בלתי ראוי ועל כן יש לכמת את השכר המגיע למשיבה בגין עבודתה בתקופה אפריל 2000 – פברואר 2002 בסך של 30% מהשכר שקבלה בפועל". על כן, טענה המעסיקה,  מחמת "התבטלות המשיבה ממלאכתה ואי ציות  להוראות המערערת, חושב שכר המשיבה בגין עבודה  בתקופה שבין אפריל 2000 - פברואר 2002, בסך של 30% מהשכר שקבלה בפועל" ודמי ההבראה חושבו על פי "שעות העבודה בהן נכחה ותפקדה כעוזרת בית". מטעמים אלה, חזרה המעסיקה בערעורה על טענותיה ותביעתה מן העובדת להשיב לה "כספים בגין שכר יתר שקבלה בעבור עבודתה, לרבות בחודש ינואר 2002".

הנה, איפוא, המעסיקה התמידה ומתמידה גם כיום בעמדתה, לפיה אי תשלום  מלוא שכרה של העובדת וזכויותיה, כדין נעשה. כך לשיטתה.

דא עקא, שהפחתה ניכרת בשכר הינה אליבא דכולי עלמא הרעת תנאים, ואין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו כאשר המעסיק מחליט באופן חד צדדי על הפחתת שכר משמעותית ומתמשכת.

אם אכן סברה המעסיקה, כטענתה, במשך כשנתיים ימים, כי העובדת אינה ממלאת מלאכתה כראוי, היה עליה להעמיד את העובדת על טענותיה אלה, או לפטר את העובדת ולשלם לה פיצויי פיטורים וכל יתר זכויותיה, תמורת תשע שנות עבודה בשירותה.

 כזאת לא עשתה המעסיקה, והותירה את מעשה ההתפטרות בידי העובדת. במצב דברים זה, ברור הוא, שהמעסיקה לא הייתה משנה מהפחתת השכר וזכויות העובדת והייתה ממשיכה בהתנהלותה זו כלפי העובדת, גם אילו התריעה בפניה העובדת על הרעת תנאים טרם הגשת התביעה לתשלום פיצויי פיטורים. שכן, כאמור, לשיטתה של המעסיקה לא הייתה העובדת זכאית לתשלום מלוא שכרה.

 

13.      תוצאת הדברים היא, איפוא, זו: נוכח הפחתת השכר ואי תשלום מלוא הזכויות המגיעות לה בדין, ומשהמעסיקה המשיכה לעמוד בתוקף כל העת על דרישתה בנוגע להפחתת שכרה של העובדת, באה העובדת בגדר תחולת הוראתו של סעיף11(א) לחוק פיצויי פיטורים. משכך הוא, יש לראות בעובדת כמי שהתפטרה בדין מפוטרת הזכאית  לתשלום פיצויי פיטורים, בסיום העסקתה.

 

14.      לפי שקבע בית הדין האזורי המשכורת החודשית הקובעת ששילמה המעסיקה לעובדת הייתה  3,550 ש"ח. תקופת העבודה הייתה 106 חודשים. אי לכך, זכאית העובדת לפיצויי פיטורים בסכום כולל של 31,358 ש"ח. נוכח חילוקי הדעות בין הצדדים יופחתו פיצויי ההלנה על פיצויי הפיטורים ויועמדו על שיעור הפרשי הצמדה וריבית כחוק על סכום זה, ממועד הפסקת העבודה ב-12.2.2002 ועד התשלום המלא בפועל של הסכום הפסוק כאמור.

 

ערעור המעסיקה  

15. מכאן נפנה לערעור שהגישה המעסיקה כנגד החיובים שהושתו עליה בפסק דינו של בית הדין האזורי. דינו של ערעור זה להידחות. טענותיה של המעסיקה מכוונות כנגד קביעות שבמהימנות ובעובדה. לא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבותנו בקביעותיו של בית הדין האזורי ובמסקנות המשפטיות אליהן הגיע על סמך חומר הראיות [עע 424/06 מטבחי שרת בע"מ – ילנה גרוחולסקי, ניתן ביום 2.8.07]. על כך נוסיף ונאמר:

המעסיקה העלתה טענות קיזוז בהתאם לשיעור עבודתה בפועל של העובדת ותפוקתה בעבודה. אולם, כלל הוא כי "את טענת הקיזוז יש להעלות במפורש ובמפורט בכתב הטענות. והנטל להוכיח קיומה של טענת קיזוז ושיעורה, על הטוען לקיזוז" [עע 52/07 מובילי מים 1994 בע"מ – יוסף פיסל, ניתן ביום 25.4.07]. בית הדין האזורי קבע, כי המעסיקה לא הוכיחה טענותיה לעניין קיזוז שכר בהתאם לתפוקת העובדת המוערכת על ידה ב - 30%, ואף "לא הצביעה על כל מקור חוקי ו/או הסכמי לניכוי העלאת שכר שבוצעה". משכך הוא, בדין נדחתה תביעתה  להחזר תשלום שכר ששולם ביתר בתקופה שבין חודש אפריל 2000 לחודש פברואר 2002.

 

16. אף אין לקבל את טענת המערערת בדבר זכותה לקיזוז 30% שכר חודש ינואר בסך 1,048 ש"ח. בנדון זה, חזרה המערערת וטענה, כי באותו חודש פקדה העובדת את מקום העבודה באופן מופחת, לאחר שניצלה את מכסת ימי המחלה, התבטלה וביצעה עבודתה שלא לשביעות רצונה של המעסיקה. בית הדין האזורי דחה טיעונים אלה תוך שקבע, כי "אין מדובר בניכוי של סכום קצוב שאין עליו מחלוקת, הניתן בניכוי משכר עבודה". לא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבותנו בקביעתו זו.

 

17.      על האמור נוסיף, כי אין לקבל את טענת המעסיקה על ההצדקה שבניכוי שכרה של העובדת כנגד תפוקה נמוכה, גם מן הטעם שהעובדת הועסקה על בסיס שכר חודשי ולא על בסיס שכר שעתי. וממילא, לא ניתן היה לנכות משכרה שעות עבודה בהן לא עבדה, כביכול, כטענת המעסיקה. ומכל מקום, המעסיקה לא הוכיחה כי התריעה בפני העובדת על "תפוקתה הנמוכה" אף לא על כוונתה לנכות משכר העובדת בשל כך.

 

18. הטעמים שדלעיל יפים אף לדחיית טענות המעסיקה לתשלום דמי הבראה ודמי חופשה בשיעור של 30% בלבד משכרה של העובדת. מה גם שלא מצאנו כל בסיס בטענות המעסיקה לעניין אופן חישוב פדיון ימי החופשה.

 

19. כללו של דבר - לו תישמע דעתי יידחה ערעור המעסיקה ויתקבל ערעור העובדת, כך שישולמו לה פיצויי פיטורים כחוק בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

השופט שמואל צור

1.   מסכים אני כי דין ערעורה של העובדת, גב' מזרחי, להתקבל. לא יכול להיות ספק שביחסים שבין העובדת למעסיקתה, חלה הרעה מוחשית בתנאי העבודה שמקורה בהחלטה חד-צדדית של המעסיקה להפחית את שכרה של העובדת. בנסיבות אלה, וכפי שקבעה בצדק חברתי השופטת נילי ארד, זכאית העובדת להתפטר בדין מפוטר לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. מעבר לכך, סבור אני כי במקרה שלפנינו התקיימו נסיבות המשקפות מהלך של פיטורים מצד המעסיקה כלפי העובדת. כפי שעולה מתאור השתלשלות האירועים בפסק דינה של חברתי השופטת ארד, העובדת הגישה בחודש פברואר 2002 תביעה לתשלום פיצויי פיטורים והפרשי שכר עבודה. העובדת ציינה כי היא ממשיכה לעבוד כרגיל ולא התפטרה ולא פוטרה. בשלב זה לא חל איפוא כל ארוע או מהלך המעיד על סיום יחסי העבודה. במקביל, נחבלה העובדת בעבודתה, חבלה זו הוכרה כתאונה בעבודה והעובדת שהתה בביתה בחופשת מחלה. גם ארוע זה אין בו כדי להביא להפסקת יחסי  העבודה, כך שאלה נמשכו גם בתקופת המחלה.

בחודש אפריל 2002, עם תום תקופת המחלה, ביקשה העובדת לחזור לעבודה ומצאה עצמה בפני דלת נעולה בה הוחלף המנעול. בכך נמנע מן העובדת לחזור לעבודה. מהלך זה של נעילת דלת בפניו של עובד כמוהו כמעשה גלוי של פיטורים על ידי מעסיקו. בכך גילתה המעסיקה דעתה שאין היא רוצה עוד בעבודתה של העובדת וגילוי דעת זה הוא מעשה של פיטורים לכל דבר. פיטורים אלה מזכים את העובדת בפיצויי פיטורים, אף אם לא הייתה לה עילה לכך מכח הרעת תנאי עבודה.

            לפיכך אני מצטרף לדעתה של חברתי השופטת ארד כי דין ערעורה של העובדת להתקבל, גם מן הטעם הנוסף עליו עמדתי לעיל. אשר לערעורה של המעסיקה, מסכים אני כי דין הערעור להידחות מן הטעמים שפורטו בפסק דינה של השופטת ארד.

 

השופטת ורדה וירט-ליבנה

אני מצטרפת לחוות דעתה של חברתי השופטת נילי ארד ולהערותיו של חברי השופט שמואל צור בכל הנוגע לקביעה כי התפטרותה של העובדת  הינה התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים.

 

נציג ציבור מר שלום חבשוש

אני מצטרף לחוות דעתה של השופטת נילי ארד ולהערותיו של השופט שמואל צור.

 

נציג ציבור מר דורון טמיר

הנני מצטרף לאמור בחוות הדעת של השופטים במותב.

 

                                                          סוף דבר

 

נדחה ערעורה של המעסיקה ומתקבל ערעורה של העובדת. גב' נילי וינברג תשלם לגב' זהבה מזרחי פיצויי פיטורים בסכום כולל של 31,358 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.2.2002 ועד התשלום המלא בפועל. סכום זה הוא בנוסף לתשלומים שהושתו על המעסיקה בגין זכויותיה של העובדת הנובעות מתקופת עבודתה בשירות המעסיקה וסיומה, כפי שקבען בית הדין האזורי.

 

בתוך 30 יום מהיום תשלם גב' וינברג לגב' מזרחי שכר טרחת עו"ד בערעורים אלה בסכום כולל של 7,500 ש"ח. לא ישולם הסכום במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

 

ניתן בהעדר הצדדים היום ‏כ"ח טבת תשע"א (23.12.2007) ויישלח לצדדים.

 

נילי ארד, שופטת             שמואל צור, שופט       ורדה וירט-ליבנה, שופטת

 

     נציג עובדים, מר שלום חבשוש              נציג מעבידים, מר דורון טמיר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
גבים תסקיר מבחן PDF Print E-mail
Written by amit   
Tuesday, 04 January 2011 16:36
 בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע

22.12.2010

בפני כב' השופטת יעל אנגלברג שהם

 

המאשימה: מדינת ישראל

הנאשמים: קיבוץ גבים, י.ח., ע"י ב"כ עו"ד עמית גורביץ'

 

החלטה

1. במסגרת הסדר טיעון בין הצדדים, הורשעו הנאשמים בעבירה של ניכוי משכר עבודה בגין מגורים בשיעור העולה על המותר, וזאת בניגוד להוראת סעיף 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים התשנ"א - 1991.

2. במסגרת הטיעון לעונש ביקש ב"כ הנאשמים כי בית הדין ישקול להטיל על הנאשם 2 עונש ללא הרשעה בצידו. לדבריו, מדובר באדם נורמטיבי אשר שירת בצנחנים עד לגיל 48 ונעדר כל הרשעות קודמות הן פליליות והן משמעתיות. לדבריו, הינו חבר קיבוץ מזה כ-30 שנה כמעט ובתפקידו היה אחראי על כ-130 עובדים וכי האירוע נשוא כתב האישום נבע מתקלה והטעיה. ב"כ הנאשמים ביקש להפנות את הנאשם 2 לקבלת תסקיר שירות המבחן וזאת בטרם ייגזר דינו.

3. המאשימה התנגדה לבקשה לשלוח את הנאשם 2 לקבלת תסקיר שירות המבחן לגבי עצם ההרשעה בעניינו. לדבריו, מדובר באדם שהיה אחראי על כל מערך המשק וכי עליו היה לוודא כי זכויות העובדים משולמות על פי החוק.

4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת תכליתו של הליך ענישה שאין הרשעה בצידה, מצאתי כי יש לקבל את טעות ב"כ הנאשמים.

5. כעקרון, הכלל הוא כי יש להרשיע כל מי שנמצא אשם בעבירות שיוחסו לו. היוצא מן הכלל מתייחס למקרים מיוחדים, שבהם שיקולי השיקום גוברים על האינטרס הציבורי.

כך נקבע כי - "הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית סוג העבירה מאפשרת לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים" (ע"פ 208396 כתב - מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337).

כב' השופטת פורקצ'יה התייחסה לחשיבות ההרשעה, בין היתר לצורך יישום עקרון השוויון בין הנאשמים, ולנסיבות ספציפיות שבהן ניתן לשקול אי הרשעה, וציינה כי -

"סעיף 71א(ב) לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט, אשר מצא כי הנאשם ביצע העבירה, ליתן צו לביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור בלי הרשעה. חלופה עונשית זו מופעלת במשורה, שכן הכלל הרחבה הוא כי מקום בו הוכחה אשמתו של אדם, יש בדרך כלל, להרשיעו בדין...חברה המבקשת להפעיל את ההליך הפלילי בדרך אפקטיבית, שוויונית והוגנת, התקשתה להשלים עם גישה שיפוטית הפוטרת נאשמים, חדשות לבקרים, מהרשעה פלילית, אף שאחריותם הפלילית הוכחה. שהרי ההרשעה היא הביטוי השיפוטי לאחריות הפלילית שהוכחה, ובלעדיה נותרת קביעת האחריות הפלילית חסרה את החוליה האחרונה, המוסיפה לה את המשמעות המשפטית הנורמיטבית הנידרשת...במצבים חריגים ומיוחדים, כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של הרשעה פלילית בנאשם אינדוידואלי, לבין התועלת שתצמח לחברה ולאינטרס הציבורי מקיומה של ההרשעה, נתון בידי בית המשפט הכח להחליט כי, חרף אשמתו של הנאשם, הוא לא יורשע בדין... לצורך כך , יש להתחשב, מצד אחד, במשמעותה של העבירה שנעברה מבחינת השלכתה על הנורמות החברתיות והמסר הציבורי המתחייב מהן. מצד שני, יש לתת את הדעת לנסיבות אישיות שונות הקשורות בנאשם - גיל, עבר קודם, - אם נורמטיבי אם לאו, נתונים שונים הקשורים למצבו האישי והבריאותי, והשפעה ההרשעה על סיכויי שיקומו. מעבר לכל אלה, יש לשקול במבט רחב את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללו, ואת המסר החברתי שאי ההרשעה טוען בחובו בנסיבות העניין הספציפי (ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין, ניתן ביום 4.9.07)(ההדגשה שלי - י.א.ש.).

6. בחינת הדברים מעלה כי יש מקום ליתן משקל לנסיבותיו האישיות של הנאשם שאינו בעל עבר פלילי מחד, ומנגד, יש לקחת בחשבון את האינטרס הציבורי והשלכות העדר הרשעה על המוסר הציבורי. בשל כך סברתי כי יש להעזר בחוות דעת שירות המבחן.

לפיכך, יגיש שירות המבחן תסקיר בעניינו של הנאשם 2 ויתייחס בין היתר גם לשאלת הרשעתו בדין.

על הנאשם ובא כוחו החובה לוודא יצירת הקשר עם שירות המבחן.

המזכירות תעביר עותק ההחלטה לידי שירות המבחן. תסקיר שירות המבחן יוגש עד ליום 15.2.11.

7. נקבע להשלמת טיעונים לעונש ליום 14.3.11 בשעה 13:30.

ניתנה היום ט"ו בטבת תשע"א, 22 בדצמבר 2010, בהעדר הצדדים.

 

(-) יעל אנגלברג שהם, שופטת

 

Last Updated on Sunday, 17 April 2011 05:11
 
אברהם מרקוזון אזורי סופי PDF Print E-mail
Written by amit   
Thursday, 25 November 2010 12:04

 

תעא 5829-08 אברהם מרקוזון נ' מדינת ישראל-משרד החינוך (בית דין אזורי לעבודה - תל-אביב-יפו, יצחק לובוצקי) 18/11/2010

בשם התובע: עו"ד עמית גורביץ'; בשם הנתבעת: גדי שילה.

 

שיקול דעתה של רשות מינהלית - בית הדין האזורי לעבודה קיבל באופן חלקי את תביעתו של בוגר שלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל שבקשתו לאישור שקילות התואר שקיבל מהשלוחה נדחתה על ידי הנתבע. נקבע כי הנתבע לא ביצע בדיקה מעמיקה ושמע בצורה ממשית את טענות התובע במסגרת בחינת בקשת אישור השקילה. על כן, בית הדין הורה לנתבע לקיים לתובע ריאיון חדש לבחינת שקילות תוארו.

 פסק דין

לפנינו תביעתו של מר אברהם מרקוזון ליתן צו עשה המורה על בטלות החלטת הגוף להערכת תארים במשרד החינוך מיום 22.1.06 (נ/4) (להלן: "הגוף להערכת תארים" או "ועדת השקילויות" או "הנתבעת"), לפיה נדחתה ההכרה בתואר האקדמי שניתן לו על-ידי שלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל, וכן מתן צו המורה להכיר בתובע כבוגר הזכאי לאישור שקילות התואר וזאת לצרכי תנאי שכר ועבודה. לחילופין מבוקש להשיב עניינו של התובע בפני הנתבעת לצורך בחינת המקרה פעם נוספת באופן פרטני והוגן.

 

ביום 7.10.08 ניתנה החלטה על פיצול הדיון באופן שבו תוכרע תחילה השאלה, האם העדר פרקליט מטעמו של התובע בשלב הראיון מהווה פגם שיש בו כדי לבטל את החלטת הגוף להערכת תארים וזאת עוד מבלי להידרש לטענות לגופו של עניין. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

 

ביום 12.5.09 ניתנה הכרעת בית הדין לפיה נתקבלה טענת התובע באופן שבו נקבע כי עצם היעדר ייצוג משפטי בשלב הראיון, מהווה פגם מהותי המצדיק החזרת עניינו של התובע לפני הגוף להערכת תארים, לצורך שמיעה נוספת של עניינו ושקילת עניינו מחדש.

 

על הכרעה זו הגישה הנתבעת ערעור לבית הדין הארצי (ע"ע 315/09, ובהתאם להסכמת הצדדים, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, הורה בית הדין הארצי על החזרת התיק לבית דין זה לשם בירור התביעה לגופה (פס"ד מיום 21.1.10).

 

ב"כ הצדדים גם הסכימו ביניהם על הגשת סיכומים בכתב, והנחת ההכרעה לפני ביה"ד על בסיס החומר הכתוב שהצטבר בתיק ביה"ד.

 

להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת, כפי העולה מכתבי הטענות וכלל החומר המצוי בתיק:

 

1. התובע, יליד 1971, שירת במשטרת ישראל החל משנת 1994 כסייר ושומר עצורים, ובהמשך, עבר לעבוד בשב"ס.

2. בשנת 1998 החל התובע את לימודיו לתואר ראשון במנהל עסקים בשלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל. התובע סיים את לימודיו ביום 27.2.2001 (נספח א' לבקשה).

3. ליד משרד החינוך פועל הגוף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל (להלן גם: "הגוף להערכת תארים") תפקידו של הגוף להערכת תארים הינו להעריך את שקילותם של תארים אקדמיים אשר התקבלו מחוץ לישראל, לתארים מקבילים ממוסדות ישראליים מוכרים, לצורך דירוג שכר והטבות אחרות להם זכאים עובדים בשירות המדינה וכן אנשי צה"ל, המשטרה ושירות בתי הסוהר.

4. ביום 2.7.2001 הגיש התובע לגוף להערכת תארים במשרד החינוך בקשה לשקילת התואר. בשל ההליכים הפליליים שהתנהלו כנגד נציגות אוניברסיטת לטביה בישראל, הוחלט על ידי נציב שירות המדינה והממונה על השכר במשרד האוצר שלא להעניק, באופן גורף, "אישורי שקילות" לבוגרי נציגות האוניברסיטה.

5. אולם, בעקבות הכרעת בג"צ ב-3379/03 מוסטקי ואח' נ' פרקליטות המדינה (פ"ד נח(3) 865; להלן: "בג"צ מוסטקי הראשון") ובהתאם להליכים פרטניים שנערכו לבוגרי אוניברסיטת לטביה, זומן התובע לראיון אישי/שימוע שנתקיים ביום 27.12.04 (העתק מפרוטוקול הראיון נ/1).

6. ביום 23.2.05 נשלחה לתובע החלטת הגוף להערכת תארים, לפיה נדחתה בקשתו לקבל אישור שקילות התואר שהוענק לו מאוניברסיטת לטביה לצורכי דירוג ושכר (נספח ב' לכתב ההגנה), וזאת ממספר טעמים כפי שצוינו בהחלטה לאמור:

"...

לאחר עיון בחומר הגענו למסקנה כי קיים חשד כי עבודת הגמר אשר הוגשה בשמך במסגרת התואר, ואשר מהווה אחד התנאים לזכאות לתואר, לכאורה לא הוכנה על ידך.

זאת, משום שבמסגרת ההליכים הפרטניים שבוצעו לבוגרי אוניברסיטת לטביה נמצאה עבודה אחרת הזהה לעבודתך, או הדומה לה במידה רבה מאוד.

בראיון האישי שבו השתתפת נשאלת על ממצאים אלו, אולם לא מסרת הסבר אשר יש בו כדי להזים אותם.

בנוסף לכך, בראיון סירבת לענות על שאלות שנועדו לספק מידע שהינו חשוב לצורך הליך השקילות.

...

עוד יצויין, כי על פי הממצאים שבידינו, נראה כי תכנית הלימודים שלימדה חברת "מודום" לא תאמה את תכנית הלימודים שלכאורה נדרשה על ידי אוניברסיטת לטביה".

 

7. ביום 3.11.05 הגיש התובע השגה על החלטת הגוף להערכת תארים שלא להעניק לו אישור שקילות התואר (נספח ג' לכתב ההגנה).

8. ביום 22.1.06 השיב הגוף להערכת תארים להשגת התובע, כי לאחר שנבדק בשנית בקשתו, לא מצא לנכון לשנות את ההחלטה שלא לאשר בקשתו לשקילות התואר (נ/4). בהחלטה נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים:

 

 

 

 

 

"שמיעת ההקלטה מעלה בבירור כי לא סיפקת לגוף את המידע הנחוץ לצורך הליך שקילות התואר, כיוון שלא היו בפיך תשובות

מספקות באשר להתנהלות קורסי הלימוד, לרבות הליך הרישום

למוסד הלימודי, אופן לימודי המכינה שקדמה ללימודי התואר, אופן

העברת השיעורים (האם בהרצאות פרונטאליות או שמא בהנחיה,

מבחנים, חיפוש ביבליוגרפיה) דרך הגשת עבודות ומטלות (לרבות

ההבדל בין עבודה ומטלה), מספר ושמות מנחים/מרצים אשר

העבירו שיעורים במסגרת התואר (והאם מרצה אחד העביר את כלל

הקורסים או שמא מספר מרצים) שמות קורסים ונושאים, ולו באופן

כללי, אשר הועברו במהלך התואר. (בראיונך אף נתבקשת לבחור

קורס או נושא עבודה אשר יש בידך להרחיב אודותם, אך סירבת

לעשות כן).

 

זאת ועוד, בראיונך מיאנת לענות על כלל השאלות הנוגעות לעבודת

הגמר האקדמאית אשר הוגש על ידך, הן באשר לתוכנה והן לתהליך

הכנתה, בדגש על שיטת המחקר שבבסיסה. ראשית, לא עלה בידך

להרחיב אודות נושא העבודה ואודות הסיבה בעטיה בחרת להעמיק

בנושא זה. שנית, סירבת לענות על מרבית השאלות כגון מטרת

העבודה, מה גודל המדגם בעבודה, כמה שאלונים הופצו ומה

מסקנות העבודה. כמו כן, בראיונך טענת כי השגת מידע באמצעות

אתרי אינטרנט, אולם לא התמצאת בכל הנוגע לדרכי חיפוש

ואתרים.

 

עיניך הרואות כי השאלות אותן נשאלת, הינן שאלות פרוצדורה, ואין

הדעת נותנת, כי סטודנט סביר לא ידע לענות עליהם, אלא אם בחר

(משיקולים השמורים עמו) שלא לעשות כן, אך במצב דברים זה, אין

ספק, כי לא אפשרת למראיינים לבצע הליך השקילות כנדרש.

 

לא זו אף זו, כי בידינו מצויה עבודה הזהה לעבודתך, במרבית

חלקיה, לרבות ניסוחה ולשונה. ...

 

באשר לטענתך, כאמור במכתבך, כי מפאת הזמן הרב שעבר, סירבת

לענות לשאלות המראיין, הרי שלא ענית אף על שאלות הנוגעות

להיכרות כללית ובסיסית עם קורסי הלימוד ואין המדובר בפרטים

זעירים שהזמן נשאם.

 

יצוין כי הראיון לא היה ולא התיימר להיות בחינה, אלא שיחה

שנועדה לאפשר לך להראות כי עברת הליך לימודי תקין במסגרת

לימודיך לתואר, ונערך בהתאם להחלטת בג"ץ 3379/03 לפיה נתונה

לרשות הזכות לעשות כמיטב יכולתה על מנת שיובאו בפניה כלל

הראיות הרלוונטיות להליך השקילות....".

 

התובע לא השלים עם החלטת הגוף להערכת תארים, ומכאן התביעה הנוכחית.

 

התובע טוען כי חרף פסיקת בג"צ מיום 27.5.07 (בג"צ 4573/05 מוסטקי ואח' נ' משרד החינוך- הגוף להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל; להלן: "פרשת מוסטקי ב'"), אשר הורה לגוף להערכת תארים לשקול מחדש עריכת ראיון חוזר לבוגרי אוניברסיטת לטביה בהתאם לשיקול דעתו, נמנעה הנתבעת מלקבל את בקשתו לאישור השקילות ו/או לזמנו לשימוע נוסף. עוד טוען התובע כי לקראת הראיון נאמר לו במפורש שיישאל שאלות כלליות בנוגע ללימודיו ומשכך לא חזר ועיין בעבודה הסמינריונית שהגיש, אלא הסתפק בהכנה כללית, מבלי שהודע לו כי עליו להתכונן לשאלות הנוגעות לכל קורס וקורס ו/או עבודתו. התובע מבקש להדגיש כי הראיון נערך כ-4 שנים לאחר סיום התואר, ועובדות הנוגעות ללימודיו לא היו זכורות לו בעת הראיון. נוסף לכך נטען כי עובר לקיום הראיון, קיבל התובע ייעוץ משפטי לפיו נאמר לו שלא להשיב לשאלות שיישאלו על ידי הועדה, ככל שזו תרד לפרטים, וכי למיטב ידיעתו בוגרי לטביה נוספים שקיבלו ייעוץ שלא להשיב לשאלות הועדה, זומנו לשימוע נוסף, על פי הנחיית בג"צ.

עוד מוסיף התובע כי במהלך הראיון נשאל לפתע, האם הכין את עבודת הגמר בעצמו, והשיב בחיוב. נציג הועדה שלף במפתיע את עבודת המקור, והתובע אישר כי מדובר בעבודתו המקורית. או אז, הוצג לתובע צילום עבודה כלשהי וזאת מבלי שניתנה לו האפשרות לעיין בעבודה המצולמת ה"זהה" ו/או לבחון את ההאשמות שהועלו כנגדו. התובע מדגיש כי בעוד שהוא הגיש את עבודתו לפני שנת 2001, הרי שעל העבודה אותה נטען כי העתיק צויין התאריך "מרץ 2001". הנה כי כן, העבודה שהוצגה למבקש ממנה כביכול העתיק ממנה, הוגשה לאחר שהתובע הגיש את עבודתו ואף לאחר שסיים את לימודיו. רק לאחר הראיון, הומצא לתובע העתק צילום מאותה "עבודה מועתקת". לטענת התובע, עיון בשתי העבודות מגלה כי אין זהות בין שתיהן.

לאור כל האמור, נטען כי פסילת אישור שקילות התואר של התובע, מהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי והמנהל התקין, באופן שמצדיק ביטול החלטת ועדת השקילויות. ועוד באותו עניין נטען, כי הועדה לא הציגה בפני התובע מידע אמין, מבוסס והוגן, כהודאתה בבג"צ 4573/05, לביסוס החלטתה, לא ערכה לתובע הליך הוגן ולא קיבלה החלטה סבירה, מידתית או ראויה.

 

הנתבעת טוענת כי החלטת הגוף להערכת תארים, ככל גוף המפעיל סמכות היא בעלת אופי מנהלי, ונתונה לביקורת שיפוטית המוגבלת לעילות ההתערבות מכוח המשפט המנהלי. לגופו של עניין נטען, כי בקשת התובע לאישור שקילות התואר נדחתה לאחר שנבחנה באופן פרטני, בהתאם להליכי בדיקה שננקטו ביחס לבוגרי לטביה ואשר תקינותם אושרה לאחרונה בבג"צ. השגתו של התובע נבחנה אף היא בכובד ראש, תוך שמיעה חוזרת של הראיון שנערך לו וחרף הנטען בהן, לא מצא הגוף להערכת תארים לשנות מהחלטתו לדחות את בקשת התובע. עוד נטען, כי במהלך הראיון, לא ידע התובע להשיב לשאלות בסיסיות, כאשר הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח טענת התובע כי השקיע בלימודיו. כמו כן, התובע לא הפגין התמצאות בסיסית בכל הנוגע להליך הרישום. התובע נמנע מלהשיב כשנשאל באופן כללי אודות תכני הקורסים אותם למד. בנוסף, התובע לא ידע לענות כמה זמן עמל על הכנת עבודת הגמר ומי היה המנחה. התובע לא ידע להשיב לשאלות בסיסיות הנוגעות לעבודת הגמר שהגיש כגון צורת המחקר שערך, השערת המחקר, מסקנות המחקר. התובע ציין בראיון כי נעזר בחומר מתוך האינטרנט לצורך העבודה, אולם עיון בעבודתו מעלה כי אין בה כל אזכור לשימוש באינטרנט.

עוד נטען כי התובע השיב על מרבית השאלות ושיתף פעולה עם המראיינים, וכי רק לגבי חלק קטן מהשאלות נמנע מלהשיב. לפיכך, אין התובע נכלל בקבוצת הבוגרים שסירבו לשתף פעולה וזכו לראיון חוזר. כאמור, התובע שיתף פעולה בראיון ואולם מתשובותיו ניתן היה להתרשם בבירור כי אינו מתמצא כאמור בהליך הלימודים, בתכנם או בעבודת הגמר שהגיש. אשר לטענת התובע כי אין זהות בין עבודת הגמר שלו לבין אותה "עבודה זהה/דומה", נטען על ידי הנתבעת כי העבודות זהות בחלקים נרחבים ואף בעמודים שלמים, כשהתובע לא סיפק הסבר סביר להימצאותה של עבודה דומה לשלו. בנוסף, חוסר התמצאותו בעבודת הגמר ובהליך הכנתה, מחזק את החשד כי לא הכין את העבודה בעצמו. במהלך הראיון ניתנה לתובע האפשרות לרענן את זכרונו ביחס לחלקים מסוימים בעבודה עליהם נשאל, אך התובע סירב והמשיך להשיב כי אינו זוכר ואף דפדוף בעבודה לא עורר את זכרונו, מה שמחזק את החשד לפיו התובע לא הכין את העבודה בעצמו.

לאור כל האמור נטען, כי החלטת הגוף להערכת תארים היתה סבירה, ראויה וניתנה בהתאם לפסיקתו של בג"צ ולאחר שניתנה לתובע זכות טיעון מלאה.

 

דיון והכרעה

 

ראשיתם של ההליכים בפרשת נציגות אוניברסיטת לטביה בישראל, בפסילה גורפת של אישורי השקילות לבוגרי האוניברסיטה. תוקפה של פסילה גורפת זו נדון בבג"צ מוסטקי הראשון, אשר במסגרתו קיבל בג"צ את העתירות וביטל את החלטת הפסילה. בית המשפט העליון קבע כי המדינה לא אפשרה לבוגרי האוניברסיטה זכות טיעון הולמת, מאחר שלא נערך לכל אחד מהם שימוע אינדיבידואלי. עוד נקבע באותו עניין, שהתנהלות זו מנעה מכל אחד מהבוגרים לשכנע כי האמור בחקירה המשטרתית שהתנהלה כנגד גורמים בשלוחת האוניברסיטה בישראל, אינו חל על עניינו (ראו עמ' 889-895 לפסק הדין). כן נקבע כי לא היה די בחומר הראיות, אשר לא כלל בחינה של עניינם הקונקרטי של כל אחד מן הבוגרים, כדי להוות תשתית ראייתית מספקת ומשכנעת, אשר תצדיק את ההחלטה (ראו עמ' 903 לפסק הדין).

 

עם זאת הבהיר בג"צ, כי אין במסקנתו זו כדי למנוע מהמדינה לשלול את הזכות להטבות מבוגרי אוניברסיטת לטביה, אשר קיימות לגביהם באופן אישי הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על-פי הראיה המינהלית, שהתואר האקדמי הושג על-ידיהם במרמה או בדרכים לא כשרות אחרות.

 

בעקבות פסק הדין הנ"ל הוחל בהליכים לבדיקה פרטנית לצורך מתן אישורי שקילות של בוגרי אוניברסיטת לטביה ובכללם התובע. כאמור, ההליך שהתנהל בעניינו של התובע והחלטת הגוף להערכת תארים לשלול את אישור שקילות התואר הראשון של התובע מאוניברסיטת לטביה, הם שעומדים לבחינתו של בית הדין.

 

כמקובל בביקורת שיפוטית על מעשי המינהל, אין בית הדין נכנס בנעליו של בעל הסמכות ואין הוא מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, אלא יבחן האם הרשות הפעילה את סמכותה כדין על פי אמות מידה הנהוגות במשפט המנהלי. בית הדין לא ימיר את שיקול דעתו שלו בשיקול דעת הגוף המוסמך, אפילו הוא עצמו היה בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד ההחלטה אינה חורגת ממתחם הסבירות (ע"ע 1123/01 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו נ' יצחק צויזנר, פד"ע לו 438).

 

בטרם נפנה להכרעה בקשר לנסיבות המקרה, נזכיר את שהוכרע בבג"צ מוסטקי ב'. כמתואר מהשתלשלות האירועים בפסה"ד, במהלך חודש פברואר 2005 החלו בוגרי אוניברסיטת לטביה לקבל את החלטות הגוף להערכת תארים בעניין בקשותיהם לאישורי השקילות. מרבית הבקשות נדחו.

בהחלטות צוינו מספר נימוקים לדחיית הבקשות: הנימוק הראשון, אשר הופיע במרבית ההחלטות, בין אם כנימוק יחיד ובין אם בנוסף לנימוקים אחרים, היה כי תוכנית הלימודים אשר נלמדה בנציגות אוניברסיטת לטביה בישראל לא תאמה את תכנית הלימודים אשר נדרשה על ידי אוניברסיטת האם, ולפיכך הנושא נמצא בבדיקת משרד החינוך (להלן: "נימוק אי ההתאמה").

נימוק שני שצוין בהחלטות הדחייה היה, כי הבוגר לא סיפק את המידע הנחוץ לצורך הליך שקילות התואר, שכן נמנע מלמסור פרטים במסגרת השאלון או הראיון האישי; נימוק שלישי היה כי התגלו פגמים בעבודת הגמר של התלמיד, בין אם משום שנמצאה עבודת גמר נוספת הזהה לעבודתו ובין אם משום שהתגלו בעבודה עצמה פגמים המעוררים חשד כי היא לא הוכנה על ידי הבוגר; נימוק רביעי היה כי הבוגר לא הפגין היכרות בסיסית עם נושאי הקורסים אותם הוא טען שלמד, או כי גילה חוסר התמצאות בעבודת הגמר.

בעקבות החלטות הדחייה האמורות הוגשו העתירות מושא ההכרעה בבג"צ מוסטקי ב'.

 

באותו עניין קבע בית המשפט העליון לאמור:

 

"כעולה מתיאור ההשתלשלות לעיל, המשיבים הודיעו כי הם מוכנים לערוך ראיונות חוזרים לבוגרים אשר בקשתם נדחתה בשל סירובם לשתף פעולה במהלך הראיון המקורי. לטענת העותרים מן הראוי לאפשר קיומו של ראיון חוזר לכלל הבוגרים שבקשתם נדחתה, בין אם הבקשה נדחתה בשל חוסר שיתוף פעולה ובין אם מטעמים פרטניים (כגון חוסר התמצאות בנושאי הקורסים או עבודת הגמר, חשד להעתקת עבודות וכיוצא באלה). איני רואה כי יש מקום לקבל את טענתם הגורפת של העותרים. לכלל הבוגרים נערך ראיון אישי, בו נבחן אופן השגת התואר האקדמי על-ידי הבוגר. העובדה שכמחצית מהבוגרים נמצאו זכאים לאישור שקילות, מבלי שעומדת כנגדם טענה פרטנית כלשהי, מעידה על כך שאין בסיס לניסיונם של העותרים להציג את הראיונות כבלתי סבירים. זאת ועוד; גם לבוגרים אשר בקשותיהם נדחו בשל טענות פרטניות שונות עמדה האפשרות להשיג על ההחלטה, והשגות אלה נבחנו כולן על ידי המשיבים.

מהדיון שנערך בפנינו עלה כי חלק מהשגות אלה התקבל, עובדה אשר יש בה כדי להעיד על כך שההשגות נבחנו בכובד ראש ובלב פתוח, ולא על מנת לצאת ידי חובה. משהגיעו המשיבים למסקנה כי קיימות בעניינם של חלק מהבוגרים ראיות מינהליות המצדיקות מסקנה כי תואריהם הושגו במרמה, וזאת חרף ההזדמנות שניתנה לבוגרים לשכנע את המשיבים כי התארים הושגו בדרכים כשרות, אין מקום לחייב את המשיבים לערוך ראיונות אלה פעם נוספת.

 

 

 

עם זאת, אין גם לקבוע באופן גורף כי כל הבוגרים אשר בקשותיהם נדחו מסיבות פרטניות לא יהיו זכאים לראיון חוזר, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו. ההליך שבפנינו אינו המסגרת המתאימה לבחינת טענותיהם הפרטניות של העותרים באשר להחלטה שהתקבלה בעניינם, שכן דחיית בקשתו של כל אחד מהם התבססה על נסיבות הרלוונטיות לעניינו שלו. משכך, כל בוגר אשר טוען שעניינו לא טופל בדרך נאותה, יהיה רשאי לפנות למשיבים בהשגה מנומקת על ההחלטה בעניינו. המשיבים יבחנו, כפי שעשו עד כה, כל השגה לגופה, ויקבעו, על פי שיקול דעתם, אם יש מקום לערוך לבוגר ראיון חוזר, או לשנות את ההחלטה בעניינו ללא קיום ראיון נוסף. במסגרת שיקוליהם יבחנו המשיבים טענות לפיהן לא הוצגה לבוגר עבודתו, חרף העובדה שנטען כי נמצאו בה פגמים; או כי לא ניתנה לבוגר הזדמנות הוגנת להתייחס לטענות שהועלו נגדו; וכן כי הבוגר נשאל שאלות בקיאות הנוגעות לפרטים שוליים בחומר שלמד; וכל נסיבה אחרת אשר עשויה להעיד על כך שדחיית בקשתו של הבוגר נבעה מאופן התנהלות הראיון, ואין בה בהכרח כדי להעיד על כך שתוארו הושג בדרכים לא כשרות. " (הדגשה הוספה).

 

יצוין כי גם באשר לתובע, כמתואר בבג"צ מוסטקי ב', בהחלטה לדחיית אישור שקילות התואר (זו מיום 23.2.05) צוינו אותם נימוקים. קרי:

 

1. קיים חשד כי עבודת הגמר אשר הוגשה בשם התובע, לא הוכנה על ידו שכן נמצאה עבודת גמר נוספת הזהה לעבודתו. בראיון האישי נשאל התובע אודות ממצא זה, אך לא מסר הסבר שיש בו כדי להזים אותו.

2. התובע סרב לענות על שאלות שנועדו לספק מידע שהינו חשוב לצורך

הליך השקילות.

3. אי התאמה בין תכנית הלימודים שנלמדה, לבין תכנית הלימודים שלכאורה נדרשה על ידי אוניברסיטת לטביה. חשוב להעיר כי במסגרת ההליכים שנתקיימו בבג"צ נמסר, כי נימוק זה אינו עומד עוד בבסיס ההחלטה לדחיית אישור שקילות התואר.

 

עתה נעבור לבחינת התשתית העובדתית שעמדה בבסיס החלטת הגוף להערכת תארים לשלול את אישור שקילות התואר של התובע-

 

"רשות מינהלית חייבת לבסס החלטותיה על עובדות. לעניין זה אין שוני בינה לבין כל גורם מחליט אחר. ללא תשתית עובדתית פועלת הרשות כאותו 'פלוני שהיה רוצה לעבור בכביש סואן בעיניים עצומות'. מכאן ההקפדה מצד בתי המשפט שהרשות תפעל בעיניים פקוחות, קרי, שתלקט את העובדות הרלוונטיות עובר לקבלת החלטתה. מלאכת ליקוט זו היא במוקדו של ההליך המינהלי הראוי שיוביל להפעלה נאותה של הסמכות על שיקול הדעת הטמון בה." (ברוך ברכה, משפט מנהלי כרך שני, ע' 275 (1996)).

 

בבג"צ 654/78 ריבה גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לה(2) 649) נדונה זכותו של עובד להישמע על ידי מעבידו שהיה רשות ציבורית. כב' הש' ברק קבע שם כי:

 

"זכות יסוד של האדם בישראל היא, כי רשות ציבורית, הפוגעת במעמדו

של אדם, לא תעשה כן, בטרם תעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע

את דעתו. ...

 

השימוע אשר על הרשות לקיים צריך להיות הוגן כדי שהאזרח יוכל להציג את עניינו. לעתים כרוך הדבר בהצגת ראיות. 'השמעת טענות בפני הרשות המינהלית כוללת בחובה, כדבר המובן מאליו, גם הצגת ראיות. שהרי לא פעם מתבססת הרשות על עובדות אשר, לפי הטענה, אינן נותנות תמונה מדוייקת או מלאה. לפיכך אפשר שהשימוע יתמקד בעובדות. ללא אפשרות להוסיף עובדות, או להפריך עובדות, השימוע עלול להיות עקר'".

 

 

 

החלטה של כל רשות מינהלית חייבת להיות אפוא בכל מקרה, תוצאה של בדיקה עניינית הוגנת ושיטתית. על הרשות לעשות את המיטב ובאופן סביר כדי שיבואו בפניה כל הראיות החשובות לעניין. הבדיקה צריכה להיות עניינית והוגנת, בין היתר במובן זה שיבואו בפניה גם עובדות אשר אינן עולות בקנה אחד עם גישתה הראשונית. כלומר, אל לה לרשות לתור ולחפש רק אחר ראיות אשר תאששנה את גישתה הראשונית.

כדי שהתמונה הרלוונטית כולה תהיה לנגד עיניה, על הרשות ליתן דעתה גם לראיות אשר משמעותן אינה עולה לכאורה עם גישתה זו. רק כך תוכל להגיע למסקנות עובדתיות שקולות ומאוזנות באותו עניין. אם יתברר כי בנסיבות המקרה לא שקדה הרשות המינהלית לאסוף את הנתונים השייכים לעניין, ולבדוק אותם לקראת קבלת ההחלטה, כפי שרשות סבירה היתה נוהגת, עשוי בית המשפט לפסול את ההחלטה.

באין איסוף ראיות כנדרש עלולים עובדות ונתונים הצריכים לעניין שלא להיות מובאים בחשבון, וההחלטה לא תהיה שקולה ומאוזנת (ר' לעיל בג"צ מוסטקי הראשון).

 

במקרה דנן ובשל חשיבות העומד להכרעה וההשלכה המהותית שיש לה לגבי התובע, יש לקבוע כי החלטת הגוף להערכת תארים לוקה בחסר, ועליה להבחן בשנית. קיימת חשיבות מכרעת לבדיקה יסודית ועניינית של טענת התובע לפיה העבודה שנטען כלפיו כי לא הוכנה על ידו, נכתבה במועד מאוחר יותר. שהרי אין חולק כי התובע קיבל אישור על סיום לימודיו כבר בחודש 2/01 בעוד שהתובע טוען כי העבודה שנטען כי העתיק ממנה הוגשה לכאורה ב- 3/01 - קרי - לאחר שהתובע כבר סיים את לימודיו. התובע אף הציג לתיק בית הדין העתק מאותה עבודה כפי שנשלחה אליו לאחר שדרש זאת, שבה מופיע על גבי השער המועד "מרץ 2001" (נספח ז לבקשה).

 

עובדה זו דורשת בירור והתייחסות מפורשת של הגוף להערכת תארים, מה שלא נעשה עד כה. עיון בהחלטת הועדה (זו מיום 23.2.05), כמו גם ההחלטה בהשגה שהגיש התובע (זו מיום 22.1.06) מעלה כי הועדה לא התייחסה לעניין זה, כאשר לתובע לא ניתנה ההזדמנות להיערך מראש ולהשמיע דברו בעניין. עיון בפרוטוקול הועדה (נ/1) מעלה, כי אותה עבודה זהה הוצגה לראשונה בפני התובע במעמד הראיון, ללא כל הכנה מוקדמת ובלא שניתנה לו ההזדמנות להיערך מראש באמצעות הצגת ראיות, כולל עבודות ו/או מסמכים אחרים שיש בהם כדי להפריך את הטענה להעתקה.

 

 

העתק העבודה הזהה על פי הטענה, נשלח לתובע רק לאחר הראיון, עפ"י דרישתו, וכאמור אין התייחסות לכך על ידי הועדה, גם לא בהחלטה על דחיית ההשגה.

 

קביעה זו עולה בקנה אחד עם הכרעת בית המשפט העליון בבג"צ מוסטקי ב', אשר קבע כי ייתכנו מקרים שיצדיקו עריכת ראיון חוזר לבוגר, כאשר במסגרת השיקולים שיבחנו על ידי ועדת השקילויות, תיבחנה גם טענות לפיהן לא הוצגה לבוגר עבודתו, חרף העובדה שנטען כי נמצאו בה פגמים.

 

סוגייה זו כשלעצמה מספיקה לדעתנו כדי להצדיק השבת עניינו של התובע בפני ועדת השקילויות לצורך בירור נוסף של החשדות כלפי התובע בנוגע לעבודת הגמר ומתן אפשרות ראויה לתובע להפריך החשדות כנגדו.

 

יתרה מזו, הנתבעת עצמה מודה כי על אף שהתובע טוען ששלח בדואר את השאלון והתצהיר טרם הראיון, אלה לא הגיעו לידה, ולא עמדו בפני הועדה בעת הראיון ו/או בעת מתן החלטתה (ר' פרוטוקול הועדה נ/1, עמ' 1 שורות 30-32, עמ' 2 שורות 1-6).

ככל הנראה, התובע לא ידע זאת בעת הראיון של 27.12.04, וממילא יתכן שלא טען אז את כל העומד לזכותו. גם בעניין זה ראויה השלמת המסכת הראייתית, והכרעה מחדש לאחר מכן.

 

לאחר שהועדה תשמע את עמדת התובע הנוגעת לעבודת הגמר, כמו גם תבדוק את כל שאר החומר המונח ושיונח לפניה, היא תוציא החלטתה מחדש. למותר לציין כי הועדה רשאית גם בהחלטתה החדשה, להסתמך ולהתבסס על ממצאי הראיון מיום 27/12/04 (נ/1) , תוך שקילת סבירות טענותיו של התובע באותו הראיון.

 

 

 

 

 

מידתיות וסבירות:

 

בבג"צ מוסטקי הראשון נקבע, כי החלטותיה של כל רשות ציבורית צריכות לעמוד במבחני הסבירות והמידתיות. כדי שתהיה סבירה, על החלטת הרשות להיות מושתתת על השיקולים הצריכים לעניין, תוך מתן משקל יחסי הולם לכל אחד מהם.

אם ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות של איזון הולם בין השיקולים השונים, היא תיחשב לבלתי סבירה (בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה [17], בעמ' 514-513; בג"צ 5688/92 ויכסלבאום נ' שר הביטחון [18], בעמ' 824). נוכח הליקוי בבחינת התשתית הראייתית עליו עמדנו לעיל, הרי שההחלטה הסופית אינה מושתתת על כל העובדות הצריכות לעניין לצורך קבלת ההחלטה, ועל-כן אין ההחלטה יכולה להתאפשר כמות שהיא.

 

לא מצאנו כי בית הדין הוא זה שיקבע האם להכיר בתובע כבוגר הזכאי לאישור שקילות התואר אם לאו. נראה לנו ההחלטה הסופית בעניין צריכה להיות של הגוף להערכת תארים, לאחר שהתובע יזומן לראיון חוזר שבו תינתן לו הזדמנות ראויה להשמיע את דברו. הועדה תשקול בשנית את כלל השיקולים והראיות הנוגעים לעניינו של התובע, עליהם עמדנו לעיל ותנמק את החלטתה הנוספת.

סוף דבר:

 

התביעה מתקבלת כאמור לעיל.

 

הנתבעת תישא בהוצאות ההליך הנוכחי ותשלם לתובע סך של 3,500 ₪, הוצאות שכ"ט עו"ד.

 

זכות ערעור: תוך 30 יום.

 

ניתן היום, <י"א כסלו תשע"א>, <18 נובמבר 2010>, בהעדר הצדדים.

נ.ע. מר ד. טבח ד"ר יצחק לובוצקי, שופט נ.מ. מר מ. דקל ק/רוניתע

 
<< Start < Prev 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Next > End >>

Page 6 of 11
designed by bylennox.com | website by Joomi.co.il